עונג יום טוב רמו

מביא לחם אחר משום דלחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם עיי"ש. וא"כ ודאי דאפשר דהש"ס דחולין דאמרינן שם דמצי לפטור בחלתו תודתו של חבירו מיירי אפילו היכא שחבירו אמר הרי עלי תודה דמחוייב להביא לחם ממצוה דרמיא עליה ולא מחמת נדרו ולהכי מצי מיפטר בחלת חבירו [וכ"ש אם אמר הרי זו תודה דודאי אין חיובו של לחם בלשון נדרו רק לחיוב שחייבתו תורה] אבל הנודר איזה דבר לא מיפטר במה שחבירו מביא עבורו: ובזה נ"ל ליישב מאי דאיתא בנדרים (דף ל"ה) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא למנ"מ למודר הנאה א"א שלוחי דידן אסור וא"א שלוחי דרחמנא שרי ופשיט ממתניתין דתנן גבי מודר הנאה ומקריב עליו קיני זבין וזבות נדות ויולדות ופריך ולטעמיך ליתני ומקריב עליו קרבנות אלא כדר"י דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ולהכי שרי במודר הנאה משום דכיון דא"צ דעת א"צ שליחות. ואח"כ קאמר מתיב רב שימי בר אשי מברייתא אם היה כהן יזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו ומשני דם חטאתו ואשמו של מצורע דהוי נמי מחוסר כפרה וא"צ דעת ושליחות וקשה דהא הש"ס הוכיח דדוקא מחוסרי כפרה הוא דשרי דהא קאמר ולטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות ואיך בעי רשב"א לאכוחי מברייתא דכל הקרבנות שרי הא תקשה עליו א"כ ליתני במתניתין סתם מקריב עליו קרבנות כקושית הש"ס וגם הר"מ ז"ל פסק (בה' נדרים פ' ו' ה"ה) דכל הקרבנות מותר להקריב עליו וקשה גם עליו קושית הש"ס ואף שהר"ן ז"ל שם כתב דאף דהש"ס קאמר ולטעמיך מ"מ הוכחה גמורה ליכא מזה דאפשר לומר דגם שארי קרבנות מותר והא דנקט מחוסרי כפרה הוא לרבותא דאע"ג דמתירו לאכול בקדשים עכ"ל אבל דברי הרמב"ם ז"ל לא יתיישבו בזה דאם איתא דיש רבותא בזה שמותר להקריב קרבן שמתירו לאכול בקדשים א"כ אמאי שתיק הרמב"ם להשמיענו רבותא זו דכיון דההכרח לאמר לפום מאי דאמרינן דשלוחי דשמיא נינהו דהא דקתני במתניתין מחוסרי כפרה הוא להשמיענו דמה שמתירו לאכול בקדשים לא הוי הנאה, א"כ אמאי השמיט הרמב"ם להשמיענו הך רבותא: ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א דמחוסרי כפרה) שאשם אינו מעכב מלאכול בקדשים ועיין בלח"מ (בפ"י מה' נזירות) שביאר דבריו וא"כ אם איתא דהתנא אתי לאשמעינן הני דמתירין לאכול בקדשים לא הוי לי' למיתני אשם שאינו מעכב מלאכול בקדשים ועוד הקשו שם הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בהא דפריך רב שימי בר אשי מברייתא דקתני אם הי' כהן יזרוק עליו דם חטאתו ואשמו הא במשנה נמי קתני כן ומקשה מברייתא ומטעם זה יש שרצו לשבש הספרים ולא גרסי במתניתין חטאות ואשמות והם תירצו דבמתניתין ידע דאיכא לשנויי בחטאת ואשם דמצורע משום דדומיא דקיני זבין קתני דהוי נמי מחוסרי כפרה להכי פריך מברייתא דקתני חטאת ואשם לחוד דמשמע כל חטאת ואשם אפילו דלאו מחוסרי כפרה וזה דוחק: לכן נראה לי לפי מאי דאמרינן בכתובות (דף ק"ח מתניתין בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי אלא פורע חובו הא משתרשי לי' ומשני ר' אושיעא הא מני חנן הוא דאמר גבי עמד אחד ופירנס את אשתו איבד מעותיו רבא אמר דמיירי שלוה ע"מ שלא לפרוע. ועי"ש בתוס' ורא"ש ובח"מ (סימן קכ"ח) שדעת ר"ת וסייעתו דדווקא במזונות אשתו פטור אבל בשאר חובות חייב ובשקלים מיירי באבוד וגבוי דווקא והראשונים חלקו עליו והביאו דברי הירושלמי בכתובות ובנדרים שאמר שם בהדיא דבכל חוב דעלמא נמי פטור לחנן דהירושלמי מייתי ראי' ממתניתין דמקריב עליו קיני זבין וזבות כו' דמשמע לי' להירושלמי דמקריב משלו ושרי אע"ג דממשכנין ע"ז ובתשובה אחרת פירשנו פירוש אחר בדברי הירושלמי] וכ"פ הרמב"ם ז"ל דשוקל את שקלו ולא הזכיר אבוד וגבוי כלל ולפ"ז נראה דהא דפריך הש"ס ולטעמיך לתני מקריב עליו קרבנות משום דהש"ס מפרש הא דמקריב עליו קיני זבין מיירי דמקריב משל המודר ולהכי פריך שפיר ולטעמיך דאי נימא דכהני שלוחי דרחמנא ומותר להקריב קרבנות דלאו מחוסרי כפרה א"כ ניתני מקריב עליו קרבנות סתם ומדלא תני סתם ע"כ דדווקא במחוסרי כפרה שרי משום דא"צ דעת בעלים הא בכל הקרבנות אסור ורב שימי בר אשי דמותיב מברייתא דאם הי' כהן ובעי לאוכוחי דכל הקרבנות מותר להקריב לא חש להך וליטעמיך דפריך הש"ס משום דסובר כדעת הרמב"ם ז"ל דשרי להקריב משל המדיר אפילו היכא דממשכנין כמו שקלים או מחוסרי כפרה ולהכי מצינן לפרושי מתניתין דמקריב עליו קרבנות היינו שמקריב משלו עבור המודר ושוב לא תקשה אמאי לא תני מקריב עליו קרבנות סתם שהרי ביארנו דאין אדם יכול להקריב על חבירו קרבנות שהוא מחויב בנדר. ואין הנודר מיפטר בנדרו במה שאחר הקריב עבורו ולא מהני הקרבת חבירו אלא בקרבנות שחייבתו תורה והיינו קיני זבין וזבות ויולדת וחטאות ואשמות שהן חוב עליו [ואף דבשלמים נמי משכחת שהן חובה עליו מן התורה כמו שלמי נזיר דאמרינן בתמורה דף י') שאדם מביא על חבירו מ"מ לא מיתני לי' שלמים כיון דאיכא שלמים ועולות הבאים בנדר שאין חבירו יכול להביא עליו להכי לא תני שלמים] וא"כ איכא למימר דבשאר קרבנות שאינם מחוסרי כפרה נמי לא חיישינן לאיסור הנאה משום דשלוחי דשמיא נינהו והא דלא קתני קרבנות סתם משום דמיירי במקריב משלו על המודר וזה לא מהני בשאר קרבנות הבאין בנדר משום דאין הנודר יוצא ידי נדרו במה שחבירו מביא עליו וא"כ לא קשה הך ולטעמיך לר"ש בר אשי מחמת שהוא מפרש ומקריב עליו היינו משל עצמו והש"ס דמקשה מעיקרא ולטעמיך הוא משום דמפרש ומקריב עליו היינו משל המודר וכשיטת הש"ס דילן בכתובות דשוקל את שקלו מיירי באבוד וגבוי אבל בלא"ה אסור משום דמהנהו הוא כיון דמשתרשי לי' שפוטרו מלהביא בהמתו ומביא הקרבן משל עצמו א"כ אם איתא דשלוחי דשמיא נינהו