עונג יום טוב רמה

דבר שיל"מ פסק לחומרא דאסור וזה ברור בדעת הרמז"ל ולפ"ז יש לנו ראיה דגם באוסר פירותיו על חבירו נמי הוי דבר שיל"מ דהא מה"ט פסק הרמז"ל לחומרא בבעיא דקונם פירותיו על חבירו: מיהו הרמ"א ז"ל ביו"ד (סימן ק"ב) כתב מי שנדר מדבר אחד ונתערב אחר כך לדידיה מיקרי דבר שיל"מ עכ"ל משמע דוקא לדידי' היינו לבעל הנדר מיקרי דשיל"מ אבל למי שלא נדר רק שחבירו הדירו לא מיקרי דשיל"מ כדעת המהרי"ט ז"ל: שוב ראיתי דאין מדברי הרמב"ם ז"ל ראיה כלל דאף שמוכח מדבריו דבאוסר פירותיו על חבירו מיקרי דבר שיל"מ יש לומר דהר"מ לשיטתו אזיל שפסק (בפ"י מהלכות נדרים) דהמדיר את חבירו וההנהו דלוקה המדיר וכמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו) בשמו בהא דאמרינן שם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה היינו שהוא לוקה שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה בל יחל דברו אם כן עיקר האיסור בקונם פירות על פלוני על המדיר ולהכי שפיר הוי דבר שיל"מ דהא המדיר בידו לאיתשולי על נדרו אבל לפי מה שחלק עליו הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו ובדף ל"ה) וסובר דהא דקאמר לוקה היינו היא לוקה שעלי' חל האיסור אם כן בקונם פירותיו על חבירו עיקר בל יחל על המודר אפשר לומר דלא מיקרי דבר שיל"מ דעיקר האיסור על המודר ואין בידו לשאול על הנדר כ"ז נלע"ד: סימן פז שאלה באחד שנדר ליתן סך מסויים לצדקה ושמע אביו בידעו את מעמד בנו כי ברע הוא וחילק סך זה לעניים כדי לפטור את בנו מנדרו ועתה הבן שואל אם יצא ידי נדרו בזה או לא: תשובה לכאורה נראה לי דאף דבחוב דעלמא אדם פורע חובו של חבירו ומיפטר הלוה אבל בנדר יש להסתפק אם יצא ידי נדרו במה שאחר נתן עבורו אם לא זיכה לו המעות מקודם ואין אדם יכול לפטור חבירו מנדרו וצריך הנודר בעצמו לקיים נדרו ואף דאמרינן בערכין (דף כ"א) חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא אלמא דאדם יכול לפטור את חבירו המחוייב קרבן אפשר לומר דזהו דוקא קרבן שאדם חייב מאיליו שחייבתו תורה כמו חטאת ואשם שחייבתו תורה וכן עולה מיירי בעולת ראי' ועולת נזיר ושלמים מיירי בשלמי נזיר וכדאיתא בתמורה (דף י') דקרבנות נזיר יכול אחר להפריש עבורו עיי"ש שהוא לא נדר להכי יכול חבירו לפוטרו אבל נדר להביא עולה ושלמים אין חבירו יכול לפוטרו עד שיביא מממונו לקיים נדרו והא דבעי ר' זירא בחולין (דף כ"ג) הרי עלי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו ספיקא הוי ונפיק ממ"נ או דילמא ברי' הוי ולא נפיק ופריך הא לא ידע אי חמץ הוא דליתי מצה אי מצה הוא דליתי חמץ ומשני כגון דאמר הרי עלי לפטור תודתו של חבירי ופריך והא לא ידע חבירו ולא מיפטר ומשני כגון דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדרו נפיק או לא יעוי"ש משמע דחבירו המחויב תודה מיפטר במה שהוא מביא חלת לחם עבורו התם מיירי שחבירו אמר הרי זו תודה שהקדיש בהמתו לתודתו ומחויב להביא תודתו וחלת חמץ ומצה עמה להכי יכול זה לפוטרו ולהביא חלות עבורו ובכה"ג שפיר יכול להפטר המקריב את התודה ע"י אחר שמביא עליו חלות ויצא ידי נדרו דהא לא אמר הרי עלי רק שאמר הרי זו על בהמה ידוע וכשמביאה יצא ידי נדרו ומה שמחוייב להביא לחם אין זה בלשון נדרו רק שהתורה חייבתו לכל המביא תודה להביא לחם עמה וכיון שהלחם הוא חוב עליו מחמת שמביא בהמתו לקרבן תודה יכול חבירו לפוטרו ולהביא חלות עבורו כמו כל הקרבנות שחייבתו תורה שאדם יכול לפוטרו: ואפילו אמר הרי עלי תודה נמי אין חיוב החלות מחמת נדרו רק שהתורה חייבה לכל המביא תודה להביא לחם והכי משמע במנחות שם (דף פ"א) דתנן האומר עלי תודה מביא תודה ולחמה ומייתי שם ת"ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם זבח בלא נסכים כופין אותו ומביא לחם עם התודה ונסכים עם הזבח ופריך שם הש"ס אמאי הא הוי נדר ופתחו עמו ומשני ר' יוחנן באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין אלא כך לא הייתי נודר כך והשתא הדר בי' ואינו רוצה להביא לחם כופין אותו להביא לחם עיי"ש הרי דהאי גברא כיון בפירוש שתהא התודה בלא לחם ואין לחם בכלל נדרו כלל שהרי התנה שיהא בלא לחם וב"ה ל"ל תפוס לשון ראשון ואפ"ה חייב להביא לחם ג"כ משום דכיון דמ"ע להביא לחם עם תודה ומה שהתנה הוא שיהא בלא לחם הי' בטעות ותנאו בטל מוקמינן אדין תורה וחייב להביא לחם עם תודתו הרי חזינן דאף שאין חיובו של לחם מחמת שנכלל באמירת הרי עלי תודה מ"מ חל חיובו של לחם מפני שהוא מצוה בפ"ע וכדאמרינן נמי (בדף פ') דאם אמר זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת אבד לחם