עונג יום טוב רמד

לא מהני אלא היכא שיש ממשות של ממון חבירו מעורב כמו גבי בור של אותה העיר שיש לחבירו מידי בהאי בור ולא בטל אבל לענין זוז"ג כמו בגידולין בדבר שזרעו כלה כיון שכבר נסתלק ממון חבירו מכאן דהא זרעו כלה שוב הדרינן לכללא זוז"ג שרי בכל האיסורין שבתורה ולפ"ז כיון דאסרינן גידולים בדבר שז"כ בפירות האלו על פלוני ולא שרינן מטעם זוז"ג ע"כ דמיקרי דבר שיש לו מתירין אף באוסר פירותיו על חבירו שאין ביד הנאסר להתיר הנדר וכדעת הרשב"ץ שהביא המהרי"ט שם דגם בכה"ג מיקרי דשיל"מ הואיל וחבירו יכול להתיר הנדר: מיהו עדיין קשה לרמב"ח דפריך שם בש"ס (דף נ"ט) למ"ד גידולי היתר מעלין את האיסור ממתניתין פירות האלו ע"פ דאסור בחילופיהן וכו' ובדבר שאז"כ אפילו גידולי גדולין ואין גידולי היתר מעלין האיסור ולא סבר לשנוי' דר"א דקונמות הוי דשיל"מ א"כ תקשה לדידיה נהי דבדבר שאז"כ אסור משום דאין גידולי היתר מעלין האיסור אבל בדבר שז"כ דליכא גופו של איסור אמאי אסר בחילופיהן וגידוליהן הא קיי"ל דזה וזה גורם מותר כקושית הראב"ד ז"ל וצ"ל דרמב"ח סובר דהך מתניתין דקונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן אתיא כמ"ד זה וזה גורם אסור וכן מוכח מהא דבעי רמב"ח בפסחים (דף כ"ז) בתנור שהסיקו בעצי הקדש מהו ואמר ר"ח וכי מה בין ערלה להקדש ואמר רבא הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל וקשה אמאי לא פשיט רמב"ח דדשיל"מ זוז"ג אסור ממשנה דדבר שז"כ אסור בגידולין דהטעם כמ"ש הכ"מ ז"ל משום דהוי דבר שיל"מ ואסור אף דהוי זוז"ג א"ו דרמב"ח לטעמי' בנדרים דקונמות לא הוי דבר שיש לו מתירין והא דלא שרינן חליפין וגידולין בדבר שזרעו כלה הוא משום דהאי תנא סובר זה וזה גורם אסור בכהת"כ: ונ"ל להביא ראיה מדברי הרמז"ל דגם באוסר פירותיו על חבירו מקרי דשיל"מ כדעת הרשב"ץ ז"ל דהא הר"מ פסק בהך בעיא דקונם פירות אלו על חבירו לחומרא דהחליפין אסורין מספק ופי' המפרשים דמפרש דבעיא דרמב"ח הוא אי החליפין אסורין מה"ת להכי פסק לחומרא כדין ספיקא דאורייתא לחומרא כמ"ש מפרשי הרמז"ל עיין בדבריהם וקשה איך אפשר לומר דהחליפין אסורין מה"ת הא ודאי חליפין לא גרע מזוז"ג דנהי דדבר המוחלף בא לידו ע"י שנתן לחבירו דבר האיסור מ"מ דבר המוחלף בעצמו היתר הוא ולא גרע עצמותו של דבר המוחלף מכל זוז"ג כמו נטע אגוז של ערלה וטען פירות שהפירות באו מכח יבול הארץ ומכח אגוז של ערלה וכן דבר המוחלף בא בעצמותו מהיתר ומחמת שנתן לחבירו הדבר של איסור ולא גרע מזוז"ג ואמאי בעינן למיסר חליפין מה"ת ואפילו אם נימא דדעת הרמז"ל דגם באוסר על חבירו הוי דבר שיל"מ ובדשיל"מ בזוז"ג נמי אסור כמ"ש לעיל וכמו שגידולין אסורין מה"ט מ"מ תקשה הא רמב"ח ל"ל דקונמות הוי דבר שיל"מ כמש"ל מסוגיא דגידולי היתר מעלין את האיסור ואם כן איך בעי למימר דחליפין אסורין הא לא גרע מזוז"ג: לכן נראה דגם הר"מ מפרש כדעת הר"ן ז"ל דבעיא דרמב"ח הוא רק משום קנסא למחליף עצמו ובעי רמב"ח למימר אף דזוז"ג שרי בכל התורה כולה וקונמות לא הוי דבר שיל"מ לרמב"ח מ"מ קנסינן ליה הואיל והחליף באיסור ומה שפסק הרמז"ל מספיקא לחומרא ולא מקילינן מטעם ספיקא דרבנן. הוא משום דאנן קיי"ל דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין דלא כרמב"ח ובדשיל"מ אסרינן אף בספק דרבנן כדאיתא בפ"ק דביצה וביו"ד (סי' ק"ב) ולהכי בשארי איסורין פסק (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) דמותר אף למחליף עצמו משום דלא הוי דבר שיל"מ ופסקינן מספיקא לקולא משא"כ בקונמות דהוי