עונג יום טוב רמג

בתחילת בעייתו דקתני בה בבא דדבר שזרעו כלה ועלה קאי ואמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ויותר נראה דהר"מ ז"ל מפרש הא דקאמר או דילמא חליפין כגידולין אין הכוונה דגידולין ודאי אסורין אלא דכלפי מה שאמר בתחילת בעייתו דהטעם דחליפין משום שגם הם היו בכוונת נדרו ודמי לאוסר דשלב"ל עליו ע"ז אומר או דילמא טעם האיסור של חליפין הוא משום דדמי לגידולין ונימא דגידולין אסורין ולפי מאי דבעי למימר דהטעם משום דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו באמת גם גידולין מותרין כיון שזרעו כלה וזה עיקר בעייתו אי טעם החליפין משום דכוונתו היה על החליפין וא"כ לא שייך זה באוסר על חבירו א"ד הטעם דחליפין משום דהוי כגידולין וגידולין אסורין דדמי לגופו של פרי אף שזרעו כלה ולא איפשטא בעייתו ונשארו חליפין וגידולין ספק כמ"ש הרמז"ל: והנה הראב"ד ז"ל בהא דהגידולין אסורין הקשה דהא בדבר שז"כ הוי הגידולין זה וזה גורם וקיי"ל דזה וזה גורם מותר אמנם לפמ"ש המג"א באו"ח (סימן תמ"ה) דבדבר שאיסורו במשהו זוז"ג אסור א"ש דקונמות דהוי דבר שיל"מ דהא אפשר בשאלה ולא בטל להכי זוז"ג נמי אסור ועיין בכ"מ שם ולפ"ז יהא מוכח דלא כמהרי"ט דהא חזינן דגם באוסר פירותיו על חבירו הגידולין אסורין ולהרמב"ם ז"ל הוי ספק ולא שרינן מטעם זוז"ג וע"כ מטעם דהוי דשיל"מ א"כ הרי חזינן דאף באוסר על חבירו שאין ביד הנאסר לשאול על הנדר נמי מיקרי דשיל"מ: מיהו נראה דאין ראיה מכאן דלכאורה יש להקשות על דברי מהרי"ט מהא דתנן בנדרים (דף מ"ח) הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין ומותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של עולי בבל הר הבית והעזרות ובור שבאמצע הדרך ע"ש משמע דדבר של אותה העיר אסור משום דשותפי נינהו ואסור להנות מחלקו של מדיר וכן אמרינן בביצה (דף ל"ט) דגם בבור של עולי בבל אי הוי אמרינן דבירא דשותפי נינהו היה אסור ואמאי נימא דחלקו של המדיר בטל בשאר החלקים ומותר לשתות. וע"כ הטעם משום דהוי דבר שיש לו מתירין והא התם קתני הריני עליך חרם ואת עלי וא"כ אמאי אסור המודר בבור של אותו העיר הא המודר אינו יכול לשאול על הנדר ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין לדעת מהרי"ט ז"ל: מיהו נראה דבלא"ה אנו צריכין לתת טעם בהא דלא אמרינן שיתבטל חלקו של המדיר לרב"ח (בדף נ"ט) דטעמא דגידולין הוא משום שאין ההיתר מעלות את העיקר ולא נחית להך סברא דקונמות דשיל"מ א"כ תיקשה לדידי' ממתניתין דבור של אותו העיר אסור ולא אמרינן דבטל חלקו של המדיר וצ"ל דלהכי לא בטל משום דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא בטל כמ"ש המרדכי בשם רבינו משולם הובא במל"מ (בפ"א מהלכות משכב ומושב) וחיישינן שמא יתמלא הבור מים אחר נדרו דאז הוי איסור והיתר מעורב מתחילת ברייתו [ומיירי בבור שהוא ממעינות הנובעין מעצמן דאז הוי האיסור מעורב מתחילת ברייתו ולא בבור המתמלא ממי גשמים דבבור המתמלא ממי גשמים לא בא האיסור מתחילת ברייתו אלא אחר שבא המים לבור וזוכה בו המדיר] ולא בטל מיהו לפמש"כ הנוב"י במהד"ת ביור"ד (סימן נ"ד) דדוקא ברובא לא בטל דבר המעורב מתחילת ברייתו אבל בס' בטיל אכתי קשה דליבטל חלקו של מדיר דהא התם ודאי יש ששים נגד חלקו של מדיר: ונראה דיש ליישב לפי מה דאמרינן בביצה (דף ל"ח) גבי אשה ששאלה מחברתה מים ומלח ותבלין לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן לענין תחומין ופריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ואמר ר"א הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו וכו' ע"ש בסוגיא דר"א סובר דאיסור תחומין מחמת שהוא ממונו של זה שאינו יכול להוליך לתחומו לא בטל ואביי ורבא שם פליגי עלי' ויהבי שם טעמא אחרינא להא דלא בטלי מלח ותבלין א"כ י"ל דלהכי במודר הנאה אסורים בבור של אותה העיר ולא אמרינן דבטל חלקו ברוב משום דהעיקר האיסור הוא מחמת שממונו של חבירו נאסר עליו וממונא לא בטל ובמתניתין בקונם פירות האלו ע"פ או שאינו אוכל או שאינו טועם דהוצרך ר' אבא לשנוי' הא דלא בטל משום דהוה דבר שיש לו מתירין הא לא"ה שפיר הוה בטל הוא משום דהתם אין האיסור משום הממון כלל שלא אסר עליו ממונו והנאתו כלל רק שאוסר פירות האלו עליו ובזה שפיר הוה בטל אי לאו דהוה סבר שיש לו מתירין אבל בהריני עליך ואת עלי שממונו של זה אסורין על זה לא שייך ביטול דממונא לא בטל: ונ"ל דאפילו לאביי ורבא דאמרי התם שינויא אחרינא בהא דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה ול"ל הך סברא דלא בטל משום דממונא לא בטל מ"מ נראה דהיינו דוקא תחומין דאין עיקר ושורש האיסור משום ממון רק שהוא תלוי בממון שדין תחומין הוא שהממון של איש ואיש נגרר אחר תחומו ובמקום שהבעלים אסורים לילך גם ממונו אסור להוליך ועיקר האיסור הוא משום תחומין בזה סברי אביי ורבא דאית ביה דין ביטול אבל גבי קונמות שאוסר ממון חבירו עליו או שאוסר ממונו על חבירו שהעיקר האיסור ושורשו הוא מחמת שהוא ממון חבירו בזה מודו אביי ורבא דלא בטל משום דהוה ממונא ולהכי שפיר תנן דאם אמר הריני עליך ואת עלי אסורים בדבר של אותו העיר דלא מהני בזה ביטול: ולפי"ז שוב אנו יכולין לומר כדעת המהרי"ט ז"ל דאם חבירו הדירו לא מיקרי דשיל"מ שהרי אין ביד הנאסר להתיר איסורו והא דלא שרינן באוסר פירותיו על חבירו דבר שזרעו כלה מטעם זוז"ג אף דלא הוי דשיל"מ הוא מטעם דממונא לא בטל דבאוסר פירותיו על חבירו דהאיסור הוא משום שהוא ממון חבירו לא בטל שהרי לא אמר פירות אלו על חבירי דאז היה האיסור על פירות אלו רק שאמר פירותי אסורים על חבירי שכל שהוא פירות אסרן על חבירו מפני שהם שלו הרי האיסור משום שהוא ממונו ואף שלא אסר כל ממונו על חבירו דשארי חפצים לא אסר רק פירות לחוד מ"מ כל פירותיו אסור דהיינו מקצת ממונו ולהכי לא בטל וכיון דלא דיינינן בזה דין ביטול זוז"ג נמי אסור וכמ"ש הכ"מ שם ובמתניתין דקונם פירות האלו על פי אסור דבר שזרעו כלה ולא שרינן מטעם זוז"ג משום דהוי דשיל"מ דהא הוא אסר על עצמו ובידו להתיר נדרו ובבעיא דרמב"ח באוסר פירותיו על חבירו לא שרינן מטעם זוז"ג משום דממונא לא בטל: מיהו נלפענ"ד דאין זה נכון דאף דהיכא דלא מתבטל מחמת דבר שיל"מ אסרינן נמי זוז"ג מ"מ היכי דאינו מתבטל מטעם ממונא לא אסרינן זוז"ג דבשלמא אם מניעת הביטול הוא מחמת דשיל"מ אז שפיר אמרינן דהא דהוי דשיל"מ מהני נמי לאיסור זוז"ג דלמה ליה לאהנויי במקום שיש ספק איסור כיון שיש לו מתירין אבל הך חומרא דממונא לא בטל