עונג יום טוב רמב

אין להם דין מעין אלא דין מי תמצית וע"ז הביא ראיה שגם חופר בצד הנהר נמי אין לו דין מעין לטהר בכ"ש ובעי מ' סאה אבל מ"מ ודאי דאין דינן שוה דמים שנתאספו בקרקע מהגשמים יש להם דין מי תמצית שפסקו ואינו מטהר את השאובין ומים שבצד הנהר יש לו דין מי תמצית שלא פסקו ומטהר את השאובין: והנך רואה שדברי המהרי"ט רחוקים הרבה מדברי המ"י שהמהרי"ט לא מיירי אלא במקוואות הנובעים דאיכא למימר שבאים ממי גשמים הנבלעים בקרקע ורובם פוסקים בימות הקיץ אבל המקוואות הנובעים מצד עצמם וכששואבין אותן מתמלאין ביום א' ואינם פוסקים גם בימי הקיץ ודאי דנביעתן לאו מאסיפת מי גשמים הוא רק שנובעים מעצמן ולא איכפת לן במה שעומדים בצד הנהר דיש להם דין מי תמצית שלא פסקו שמטהר את השאובין כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בה' מקוואות): ומה שהקשה המ"י ז"ל דלסברת הרא"ש ז"ל והמהרי"ק דמעין אינו נפסל בשאיבה וכשר אפילו לטבילת אדם כשנתוסף עד מ' סאה א"כ היכא משכחת דעת הראשונים ז"ל הסוברים דשאיבה ברובה הוי דאורייתא הא נטהרו השאובים במים הכשירים דמה"ת רביעית נמי מטהר את המים אף שאינו מי מעין ג"כ תמיהני הא משכחת לה במי גבאים ומי בורות שיחין ומערות ומי תמצית שפסקו דאמרינן בה במשנה שתה טמא ושתה טהור טמא מפני שאינן מטהרין המים הטמאים ואם נפל בהם כ"א סאין שאובין אינן מטהרין ואם הי' בהם מ' סאה מטהרים אדם וכלים ואף אם נימא דמי תמצית שפסקו שאינן מטהרין מים בהשקה הוא רק מדרבנן אבל מן התורה כל שאינן שאובין מטהרין נמי משכחת לה הא דשאוב ברובא פסול מה"ת ולא נטהרו השאובים ע"י השקה וזריעה כגון שנפלו הכ"א סאה השאובין בב"א וכיון שהן רבין על המים שבקרקע ונפלו בב"א לא סלקא להו השקה דהא רביעית לא מטהר אלא מחטין וצינורות שכל גופן עולה במים אבל כ"א סאה שנפלו בבת אחת לא מהני להו השקה ולא נטהרו בתערובתן ולהכי פסול מדאורייתא וכן משכחת אם המים הם מלוחים ועבים דלא מהני בהו השקה כמ"ש הריטב"א במכות דלהכי לא מהני השקה לחבית מים שנפל לים הגדול מפני שמי ים הגדול עבים ומלוחים ואינם מתערבים: הרי נתבאר דגם אם עומדת בצד הנהר נמי אינה נפסלת בשאיבה להנך רבוותא דסברי דמעין אינו נפסל בשאיבה כנלע"ד: סימן פו שאלה ראובן שאסר בקונם הנאתו על שמעון ונתערב מאכל של ראובן בשל שמעון מב"מ ויש בה כדי לבטלו מה דינו: תשובה בנדרים (דף נ"ט) אמרינן דקונמות לא בטלי דהוי דבר שיש לו מתירין משום דאיתא בשאלה עיי"ש בגמ' אולם מצאתי להרב מהרי"ט ז"ל שכ' דלא מיקרי דשילמ"ת אלא באוסר פירותיו על עצמו דהוא עצמו האוסר והנאסר אבל האוסר על חבירו לא הוי דבר שיל"מ דלהאוסר אינו אסור והנאסר אין בידו להתיר עכ"ד (בח"א סי' ה'): ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן (דף מ"ז) תנן התם כ' בבעיא דקונם פירותיו על חבירו מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דילי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו ולהכי אדם אוסר דבשלב"ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אוסר דבר שלב"ל על חבירו או דילמא חליפין כגידולין דמי הרי דבחליפין מיבעיא לי' אבל גידולין פשיטא לי' דאסור וכן פסקינן בשו"ע (סי' רי"ו) וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדיא והר"מ ז"ל כתב (בפ"ה מהלכות נדרים) שהאוסר פירותיו על חבירו הרי החליפין והגידולין ספק ואינו נהנה ואם נהנה אינו לוקה והקשה הראב"ד ז"ל בהשגות על מ"ש דגם הגידולין הוי ספק דהא בגמרא פשיטא לי' דגידולין אסור דהא קאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ולא מסתפק אלא בחליפין לחוד מדקאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי עיי"ש ותירץ הלח"מ דהר"מ מיירי בגידולין דבר שזרעו כלה דאז אין בהם איסור תערובות ולא אסירי יותר מחליפין והוי בעיא דלא איפשטא והש"ס דקאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ופשיטא לי' דגידולין אסורין מיירי בדבר שזרעו אינו כלה דאסור משום תערובות ע"ש בלח"מ א"כ הרי מבואר דפשיטא להש"ס דדבר שאין זרעו כלה אסורין הגידולין משום תערובות ובגמרא (דף נ"ט) מסקינן טעמא דדבר שאין זרעו כלה אסור הגידולין ולא בטלי ברוב הוא משום דהוי דבר שיל"מ א"כ הרי חזינן דמיקרי דשיל"מ אף באוסר פירותיו על חבירו ולא כמהרי"ט: מיהו נראה לי דאין ראי' מכאן דהא בעל האיבעיא הוא רמב"ח ואיהו מקשה לקמן (דף נ"ט) על ר"א דסובר גדולי היתר מעלין את האיסור ממשנה דשאיני אוכל בדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין ור"א משני ליה דהטעם הוא משום דשיל"מ ע"ש אבל רמב"ח סובר דטעמא דדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין הוא משום דאין גידולין מעלין את העיקר ולהכי פשיטא לי' דגידולין אסורין אף באוסר פירותיו על חבירו דכיון דטעמא הוא משום דאין גידולין מבטלין העיקר מה לי באוסרן על עצמו מה לי באוסרן על חבירו ושפיר קאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי דגידולין ודאי אסירי בדבר שאין זרעו כלה משום דאין גידולין מעלין את האיסור: ולפ"ז אין אנו צריכין לומר כדברי הלח"מ דהש"ס מיירי בדבר שאין ז"כ ולהכי גידולין פשיטא דאסורין. והר"מ שכתב דגידולין נמי הוי ספק מיירי בדבר שזרעו כלה אלא דיש לומר דהר"מ מיירי בכל גוונא ואפילו בדבר שאין ז"כ הוי רק ספק רק דרמב"ח דסובר דהא דבדבר שאין ז"כ גידולין וגידולי גידולין אסורין אפילו אם החליפין מותרין הוא משום דגידולי היתר אין מעלין את האיסור מפני חשיבותו של עיקר להכי גם באוסר פירותיו לחבירו גידולין אסורין אבל הרמז"ל פוסק כר' אבא וכמסקנא דהש"ס דגידולי היתר שפיר מעלין את האיסור וטעמא דמתניתין דגידולין אסורין בדבר שאין ז"כ הוא משום דהוי דשיל"מ ולהכי באוסר פירותיו על חבירו לא חמירי גידולין מחליפין דבאוסרן על חבירו הא לא הוי בידו למיתשל עלייהו כדברי המהרי"ט להכי כתב דחליפין וגידולין תרווייהו הוי ספק וניחא בזה מ"ש הר"מ ז"ל באוסר פירותיו על חבירו דחליפין וגידולין הוי ספק ולא חילק בדבר שז"כ לדבר שאין זרעו כלה הוי הגידולין ודאי אסור משום תערובות אבל לפמש"כ דדעת הרמז"ל דלדידן דקיי"ל כר"א דדבר שאז"כ אסור משום דשיל"מ א"כ באוסר פירותיו על חבירו דלא הוי דבר שיל"מ דאין ביד הנאסר להתיר לא חמיר דבר שאז"כ מדבר שז"כ ובתרווייהו הוי רק ספק שאין איסורן משום התערובות אלא משום דלמא היה כוונת הנודר גם על הגידולין: מיהו עיקר דברי הלח"מ שפירש מה דאמר בש"ס או דילמא חליפין כגידולין דמי קאי אדבר שאין זרעו כלה הוא דוחק גדול דהא קאי שם ארישא דמתניתין שהביא רמב"ח