עונג יום טוב רלח

דמאי נ"מ אפילו היה משל ציבור או של יחיד שנמסר לציבור נמי היה יכול להוכיח מזה דינו אלא וודאי דכוונת הש"ס במה שהביא דרשה דעשה לך משלך להוכיח שהי' של משה ולא של ציבור או של יחיד אחר שמסרו לציבור א"כ תקשה דא"כ היה הפקר דיורשי משה הפקירו ונתייאשו ממנו אלא וודאי דגם דבר הפקר אינו יכול לאסור ומייתי דרשה דעשה לך כי היכי דלא נימא שעשה משל ציבור ויש לכל ישראל חלק בו ויכול לאסור חלקו אלא של משה היה ועכשיו הוא הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכנ"ל עכ"פ הרי מוכח דאין אדם יכול לאסור דבר הפקר: ועוד יש להביא ראי' מהא דתנן (בפ"ז דכלאים משנה ד') המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דשא"ש אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ ופירשו הר"מ והרא"ש ז"ל משום דבשביעית אין לאדם קנין בכרמו והוי דבר שא"ש עיי"ש מזה מוכח דגם בדבר של הפקר אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש גם מלשון רש"י ז"ל בע"ז (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דכתיב ובאו כו' שכתב מכיון שנכנסו כותים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפק לחולין נקנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו לעכומ"ז נאסרו עכ"ל משמע שלא היו יכולים לאסור אא"כ קנינהו מהפקירא אבל הפקר אינו יכול לאסור וכן פירש"י ז"ל דף נ"ד ע"א) ד"ה דילמא כדרב פפא דאמר קרא אשכחו ודרוש ויצאו לחולין וקנאום ויכלו לאוסרן עכ"ל: מיהו נראה לי דוודאי בהשתחווה לדבר הפקר שלא קנאו ולא עשה מעשה אינו נאסר אבל בעשה מעשה נאסר אף למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה דדוקא בדבר שהוא של חבירו קא סבר אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה אבל בדבר הפקר ודאי דמהני מעשה דכיון שאין על הדבר בעלים שיעכב ע"י ועשה בו מעשה נאסר דדוקא בלא מעשה כתבנו לעיל דאינו יכול לאסור דכיון דאין הדבר שלו לא נתפס בו מחשבתו ודיבורו אבל מעשה נתפסת שפיר בדבר הפקר ורש"י ז"ל שפי' גבי כלים שקנו אותם דמשמע אבל הפקר אינם יכולים לאסור היינו משום דלא עבדי כותים מעשה בהו דהא בהנך כלים לא הוי מעשה גמור כמ"ש התוס' (בדף נ"ב) ד"ה ברוך שלא נאסרו מחמת מעשה דהוה רק מעשה זוטא רק מדרבנן נאסרו [ועיין שם שיישבו הך סוגיא דלקמן דמשמע דהוי בהו מעשה] ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לאמר שהפריצים קנאום לגמרי בהפקר בהגבהה אבל מעשה גמור בהפקר נמי מהני: ובלאו הכי יש לעיין בדברי רש"י ז"ל במ"ש שקנינהו דנהי דנימא דרש"י סובר דגם הפקר אינו נאסר ע"י מעשה מ"מ היכא שבידו לזכות ודאי דיכול להקדיש וכן לאסור כדאמרינן גבי ככר של הפקר לפניו והתם הרי הכלים הי' בידם לקנות והיו יכולים לאסור אף בלא קנין וצ"ל דמ"ש רש"י וקנינהו משום דבאמת כן הי' הדבר שהחזיקום להיות שלהם וה"ה אם לא היו מכוונים לקנות נמי היו יכולים לאסור והא דזרע כרמו בשביעית דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף דהוי ג"כ הפקר התם לא מיקרי עביד מעשה דבשעת מעשה סיכוך הגפנים אין הזרעים נאסרים כדאיתא (בפרק ה' דכלאים) וביור"ד (סימן רצ"ו) אלא אח"כ בשעת הוספות מאתים ומהאי טעמא נמי לא מייתי לה הש"ס בחולין אפלוגתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה משום דלא מיירי אלא באיסור שחל בשעה שעשה מעשה אבל בכלאים האיסור בא אחר המעשה אבל עושה מעשה בדבר הפקר יש בידו לאוסרו: סימן פג שאלה אשה שהתחילה לספור שבעה נקיים ובדקה עצמה ביום הראשון כדין ולמחרתו נסע בעלה מביתו ולא היה בדעתו לחזור עד אחר חצי שנה ונתייאשה מלבדוק ושהה בדרך שני ימים וחזר לביתו אם הימים שנתייאשה מלספור ולבדוק עולים לה למנין שבעה נקיים או לא: תשובה לכאורה נראה דהני ימים שהסיחה דעתה ולבה מלספור מפני שסבורה שלא יבא בעלה בימי טהרתה עולים לה למנין נקיים ויכולה להשלים עד ז' ימים נקיים ולטבול כדקיי"ל דאף אם לא בדקה בכל יום רק בראשון ושביעי נמי סגי כר"א בנדה (דף ס"ט) ואף שהכא גרע מלא בדקה בנתיים דהתם חשבה אותם בלבה לנקיים רק שלא בדקה אבל הכא נתייאשה מלחשבם לנקיים מפני שהיתה סבורה שלא תטבול כלל עד זמן רב וטרם שתצטרך לטבול כבר יגיע ראי' אחרת מ"מ נראה דמה דמחוסר כוונה להחזיקם לנקיים אין בזה חשש כיון שלא הרגישה שום ראי' בימים שהסיחה דעתה מלמנות דלא עדיף ספירת ז"נ מטבילה דאמרי' בחולין (דף ל"א) דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לבעלה משום דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ומוקמינן לה לר' נתן דקיי"ל כוותי' בנפלה מן הגשר ולא כוונה כלל להטהר מטומאתה ואפ"ה טהור וה"ה לענין נקיים כיון שבדקה ראשון ושביעי וימים שבנתיים לא החזיקה בדעתה שיהיו נקיים מהני דלא בעינן כוונה לנקיים והבדיקה הוא רק לראות שפסק ראייתה: והכי משמע קצת בש"ס (דף ך') שם דרבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטיהר עיי"ש ולא חש רבי לשאול לה דאולי היא עומדת בשבעה נקיים וכיון דטימא לה הדם בלילה כבר נתייאשה מלחשוב הז"נ וצריכה להתחיל לספור מיום המחרת אחר שתפסוק בטהרה אף שהדם טהור מפני שכבר הסיחה דעתה והוא אמר לה סתם ביום שטעה והדם טהור. א"ו משמע דלא איכפת לן במה שהסיחה דעתה מספירה. וכיון שראה רבי שהדם טהור טיהר לה ועולה יום ההוא לספירת ז"נ ועוד ראיה גדולה מהא דתנן שם (בדף י"ג) החרשת השוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להם פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה והא ודאי דלא כיונה כלל להחזיק הימים לז"נ ואפ"ה מהני אלמא דלא בעינן אלא בדיקה לראות שפסק דמה אבל כונה להחזקת נקיים אין צריך: וקצת יש לדחות דשאני שוטה דהא בחולין שם אמימרא דנדה שנאנסה וטבלה פריך ה"ד אילימא דאנסה חברתה ואטבלה הא כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה אם יש להם פקחות