עונג יום טוב רלט

מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה עיי"ש ואם כן כמו דמהני כוונה דחברתה לענין טבילה אף לתרומה דבעי כוונה ה"נ מהני כוונה לענין ספירת נקיים כיון שהשוטה היא לאו בת דעת וככלי דעלמא דמיא מהני מה שהפקחות בודקת אותה ע"מ שיעלה לה הימים שתמצא טהור לנקיים מ"מ נראה ודאי דמשום כוונה לא איכפת לן דלא עדיף מטבילה עצמה דלא בעי כוונה לחולין: ואם באנו לחוש שמא ראתה ולאו אדעתה כיון שלא חשה אז להיות טהורה נראה דהא נמי ליתא דהא תנן בנדה (דף ט"ו) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבא מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה וקאמר בגמרא למה ליה למימר הבאים מן הדרך ומשני דה"א ה"מ היכא דאיתא במתא דרמי' אנפשה ובדקה אבל היכא דליתא במתא דלא רמי' אנפשה משום דליתא במתא ע"כ וה"נ כיון שבדקה בראשון ונמצאת טהורה לא חיישינן לדילמא לא רמי' אנפשה וחזיא ולאו אדעתה ואף דהתם בחזקת טהרה קיימא והכא בספירת שבעה נקיים קיימא וא"כ אפשר דאף דאשה בעלמא אין חוששין לשמא חזיא ולאו אדעתה מ"מ בז"נ חיישינן דילמא חזיא ולאו אדעתה משום דלא נתנה דעתה לספור ז"א דהא לענין זה ודאי דראי' גדולה משוטה ושנטרפה דעתה דאם איתא דחיישינן דילמא חזי' ולאו אדעתה היכי מהני מה שפקחות מתקנות אותן וכי הפקחות עיניהם ולבם עמם כל הז' ימים ודלמא ראתה השוטה א"ו דגם בשבעה נקיים לא חיישינן לדילמא ראתה ולאו אדעתה וכיון שבדקה אותן ראשון ושביעי או בכל יום הרי היא בחזקת טהרה וה"נ כיון דלא איכפת לן משום כוונה ולא לשמא חזיא ולאו אדעתה עולים לה הימים שהסיחה דעתה מלספור: ועוד נ"ל להביא ראיה לזה מהא דאיתא שם בש"ס (דף ס"ט) דקאמר רב התם זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה נקיים ואשמעינן סופן אעפ"י שאין תחילתן ותחילתן אעפ"י שאין סופן ומתיב ר"י בר חיננא טועה דקיי"ל שבוע קמא דאתיא קמן בלילותא מטבלינן לה ביממא לא מטבלינן לה ואי ס"ד לא בעינן סיפורין בפנינו ביממא נטבלינה דילמא יולדת בזוב היא ועבדי לה ספורין אלא לאו ש"מ בעינן סיפורין בפנינו עיי"ש וקשה מאי מקשה לרב דילמא אף דרב סובר תחילתן אעפ"י שאין סופן וסופן אעפ"י שאין תחילתן היינו לענין בדיקה דסגי בבדיקה א' בתוך השבעה אבל מ"מ בעינן כונתה שתחזיק הימים לשבעה נקיים והך איתתא דטועה לא כוונה כלל להחזיקם לנקיים משום הכי לא בעי לאטבלה ביממא כדין זבה א"ו דפשיטא לי' לש"ס דאין זה קפידא כלל גבי זבה שתחזיק אותה לנקיים ואף דמהך סוגיא אין ראיה דלא חיישינן שמא ראתה ולאו אדעתה דהא התם גבי טועה מספיקא מצרכינן לה לטבול שמא לא ראתה וצריכי לטבול משום טבילה בזמנה מצוה מ"מ הא כבר בארנו דלענין חשש שמא ראתה ולאו אדעתה מוכח מהא דחרשת ושוטה דלא חיישינן ולענין כוונה דלא בעינן שתחזיק אותם לנקיים ודאי מוכח מהא דטועה דלא בעינן דא"א דבעינן שתחזיק אותם לנקיים לא מקשי מידי לרב: ואף גבי בדיקה אנו רואים דלר' חנינא דבעי סופן ותחילתן שאם לא הי' סופן ותחילתן אף שבאמת לא ראתה אין זה ספירה דהא מקשה לרב מטועה שא"צ לטבול ביממא משמע דלר"ח ניחא ולא חיישינן שמא לא ראתה וצריכה לטבול ביממא וע"כ משום דסובר הש"ס דלר"ח כל שלא בדקה ראשון ושביעי אפילו אם באמת לא ראתה אין כאן ספירה והכי מסתבר להש"ס דלר"ח כיון דקפיד אבדיקת ראשון ושביעי ולא סגי בבדיקת יום שלפני הראשון ושל אחר השביעי אע"ג דגם בזה אנו רואים שעברו עליו ז' ימים טהורים ע"כ משום דסובר דעיקר הספירה שהצריכה תורה הוא שיתברר לעיני' ע"י בדיק' שהיא טהורה ושתהא הבדיקה בראשון ושביעי דוקא לזה א"ש לדידי' דטועה דלא בדקה עצמה כלל א"צ לחוש לטבול ביום משום דאף אם לא ראתה מ"מ כיון שלא בדקה בהן אין זה ספירה ורק לרב פריך כיון דסובר סופן אעפ"י שאין תחילתן ותחילתן אעפ"י שאין סופן ולא קפדינן אבדיקתה אלא במה שיתברר לה שלא ראתה סגי א"כ טועה נמי מספיקא תבעי טבילה ביממא משום ספק שמא לא ראתה אבל לר"ח א"ש מה דטועה לא בעי טבילה ביממא משום דאפילו לא ראתה לא הוי ספירה מ"מ זה דווקא לענין בדיקה בעינן לר"ח תחילתן וסופן שזה עיקר הספירה במה שתראה שהיא טהורה אבל לענין כוונה ודאי דלא בעינן אף לר"ח דאם איתא דבעינן כוונה לא מקשה גם לרב מידי דהא אפשר לומר דאף דלרב סגי בבדיקה בראשון או בשביעי מ"מ כוונה בעי א"ו דפשיטא להש"ס סברא זו הפשוטה דלא איכפת לן בכוונתה וכוונת לבה להחזיקם לנקיים: מיהו כ"ז אם בשעת בדיקת ראשון ושביעי הי' בלבה לספור ז"נ אבל מי שהי' בעלה בדרך והיא בדקה עצמה ולא היה בדעתה שיהא הבדיקה לשם נקיים רק שרצתה לראות אם פסק דמה ומחמת זה בדקה עצמה אף שבדקה עצמה בכל יום לא מהני דעיקר הספירה בבדיקה תליא ומילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ואימר לא השגיחה שפיר על העד או שלא הכניסה לחורין וסדקין ולא מהני לה הך בדיקה למנין שבעה ודע שלכאורה קשה לי טובא במ"ש הרא"ש שם דפסק כרב דבדיקת ראשון או שביעי סגי אבל אם לא בדקה לא בראשון ולא בשביעי רק שפסקה בטהרה לערב וביום השמיני בדקה עצמה לא מהני ולכאורה ודאי דהכי משמע לשון הש"ס דאשמעינן תחילתן אעפ"י שאין סופן וסופן אעפ"י שאין תחילתן דמשמע דודאי חד מנייהו בעינן או תחילתן או סופן וקשה טעמא מאי כיון דמוכח בגמרא דלרב טועה בעי לאטבולי ביממא אלמא אף שלא בדקה כלל אם קמי שמיא גליא שלא ראתה הוי ספירה ומספיקא שמא לא ראתה מצרכינן לה לטבול ביממא והרא"ש בעצמו מביא שם ראיה דהלכה כרב מהא דטועה דמוקמינן לה כר"ע אבל לרבנן בעי טבילה ביממא וטועה הא לא בדקה כלל והויא ספירה אם לא ראתה ולא בעינן בדיקה אלא להחזיקה ללא ראתה לקולא א"כ בבדיקה שלפני השבעה ושלאחר שבעה נמי הא הוחזקה בלא ראתה ואמאי לא מהני כנלע"ד: סימן פד שאלה אשה שעמדה מלדת וצוה הרופא לעשות לה רפואה שתתחוב לה ספוג ממורח באיזה משיחה בתוך פי המקור ויהי' הספוג בתוך המקור כמה שעות אם טהורה לבעלה אחר שהוציאה הספוג ונמצא נקי ומה דינה אם נמצא דם על הספוג: תשובה בנדה (דף כ"א) תנן המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה אם לאו טהורה כו' ר"י אומר בין כך ובין כך טמאה ומסקינן בש"ס דת"ק סובר אפשר לפ"ק בלא דם ולהכי אם אין עמה דם טהורה ור"י סובר א"א לפה"ק בלא דם והרמב"ם פסק (בפ"ה מהלכות א"ב) כת"ק דאפשר לפה"ק בלא דם אבל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל פסקו דא"א לפה"ק בלי דם ועיין בנוב"י מה"ת (ה' נדה) דאין חילוק בין נפתח מבפנים או נפתח מבחוץ או על ידי כלי בכל גוונא אמרינן דוודאי יצא דם מיהו הטור כתב (בסימן קפ"ח) דדוקא בחתיכה גדולה א"א בלי דם אבל בחתיכה קטנה לא חיישינן לדם והוא מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא ראי' מדפריך שם בש"ס אבבא דהמפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים וליפלוג נמי ר"י