עונג יום טוב רלה

ולא מסבה אחת נולדו אבל הכא ספק טומאה של האשה וספק פסול תרומה של האשה נולד מסיבה אחת מביאת הספק בן ט' וכיון שהתורה טומאה לודאי טומאה ממילא גם פסול כודאי ולא מוקמינן אחזק' ועוד דבלא"ה א"א לאוקמי לענין ספק פסול ביאתו אחזקה שהיתה אוכלת בתרומה עד שנבעלה להספק כיון שהפסיק שעת טומאתה וג' ימי פליטתה שהיתה אסורה לאכול בתרומה הרי כבר אתרעי חזקתה ואף אחר שטבלה לטומאתה לא מהדרינן לקביעותא שהיתה מוחזקת לאכול בתרומה [ומכ"ש דא"ש טפי להנך רבוותא דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור דלדידהו איכא למימר דאפילו חזקת איסור יש לה לפוסלה מן התרומה מחמת ביאת הספק כיון שקודם שטבלה היתה אסורה לאכול בתרומה דספק טומאה ברה"י כודאי טומאה מחזיקין מאיסור טומאה לאיסור פסול ובמק"א ביארנו דמטומאה לאיסור לא מחזקינן]: ואף שהתוס' בב"ק (דף י"א) גבי שליא שיצאה מקצתה דמבואר שם דאי יש מקצת שליא בלא ולד אין מטמאין לה מראשון משום דהוי ס"ס ספק אין כאן ולד כלל ספק ליכא רוב ולד ואי אין מקצת שליא בלא ולד ולא הוי אלא ספק אחד אם יש כאן רוב ולד או לא מטמאינן לה מראשון והקשו דממ"נ ברה"ר ספק א' נמי טהור וברה"י ב' ספיקות נמי טמא. ותירצו דמיירי לבעלה ולא לטהרות משמע דאף דלטהרות ס"ס ברה"י טמא מ"מ לבעלה טהור ולא אמרינן הואיל והוכרחנו לטמא לטהרות למחשבי' להך שליא לולד נטמא גם לבעלה דהא שני האסורין בחד מילתא תליא) התם שאני דטהרות ובעלה תרי מיני איסורי נינהו וטומאה לחוד ואיסור לחוד אבל הכא דספק טומאת הבן ט' וספק פסולו בביאתו הוא הכל לענין אכילת תרומה ובאכילת תרומה עצמה אנו דנין ע"ז וע"כ בזה אני אומר דכיון שהחזיק ספק טומאה לודאי בן ט' מהני נמי לענין ספק הפסול ואף אם נבעלה להספק בן ט' ברה"ר מ"מ כיון דרוב פעמים נבעלת ברה"י ולא שכיחא ברה"ר אסרו רבנן לתרומה ולא מוקמינן אחזקה ומיושב היטב קושיית התוס' בהא דלא מוקמינן אחזקה לתרומה ודו"ק: ועיין בנוב"י מה"ק (סימן נ"ב) שכתב דלהכי כתמים טמאים אף דמה"ת בעי הרגשה ומדרבנן בעלמא טמאה בלי הרגשה והוי ספק דרבנן מ"מ הואיל דלענין טומאה הוי ספק דאורייתא דמקור מקומו טמא מוכרחים אנו לטמא אף לבעלה אף דלבעלה הוי ספק דרבנן: סימן פב שאלה יש להסתפק בהא דקיי"ל גבי כומ"ז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אם אוסר דבר שאינו ברשותו כגון שגזל לבינה אחת מחבירו וקנאה בתורת גזל להתחייב באונסין ובא הנגזל והשתחווה לה בעודה בבית גזלן אי נאסרה או לא: תשובה לכאורה נ"ל דדוקא לענין דבר שאינו שלו מדמינן איסור להקדש דכמו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כן אין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו אבל לענין דבר שאינו ברשותו יכול לאסור אף שאינו יכול להקדישו דהא דבר שאינו שלו גרע מדבר שאינו ברשותו שבדבר שאינו שלו כ"ע סברי דאין אדם יכול להקדיש ובדבר שאינו ברשותו איכא תנאי דיכול להקדיש כדאמרינן בב"ק (דף ס"ט) דצנועין סברי דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וכיון דדבר שאינו ברשותו לא גרע כדבר שאינו שלו איכא למימר דאף לדידן דפסקינן גבי הקדש כר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו היינו דווקא גבי הקדש דכתיב קרא ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אבל גבי איסור יכול לאסור כל היכא שהוא שלו אף שאינו ברשותו: ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא כותי והשתחווה לה אסרה מתחילתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ודאי מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז ושליחותייהו קא עבדי ואם נימא דאיסור דמי ממש להקדש ואין אדם יכול לאסור דבר אא"כ הוא שלו וברשותו כמו גבי הקדש א"כ מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא הוו מצו אסרי דהא לא ברשותייהו קאי והאשירות הם ביד עכומ"ז בדין גזל וכבר כתבתי לעיל בתשובה דדעת הרמז"ל בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים דאפילו אם הנגזל מתרצה שיקדישנה הגזלן לא מהני הקדישו של גזלן וא"כ ה"נ מאי מהני הא דניחא להו לבעלים ישראל בכומ"ז כיון דהם בעצמם אינם יכולים לאסור האילנות אלו הוו משתחוין להו מחמת שאין האילנות ברשותם ואיך יכולים הכותים לאסור דבר שאינו שלהם ואף לפי מה שכתבתי במק"א דהא דקאמר דעכומ"ז שליחותייהו דישראל קא עביד לאו שליחות גמור הוא דהא אין שליחות לעובד כוכבים אלא דלא בעינן שליחות בזה ובניחא להו לחוד סגי דכיון דניחא להו לבעלים יכולין העכומ"ז לאסור מ"מ אם נימא דדבר שאינו ברשותו אינו יכול לאסור א"כ מאי מהני ניחותא דבעלים כיון דאינהו בעצמן אין יכולין לאסור מטעם דבר שאינו ברשותו ואף דהאילנות מחוברין לקרקע ובקרקע אמרינן בב"מ (דף ז') דאפילו אינו ברשותו מצי מקדיש לה כל שיכול להוציא בדיינין משום דקרקע אינה נגזלת מ"מ הא מרא דשמעתתא בע"ז שם הוא ר' אלעזר והוא סובר בשבועות (דף ל"ז) דמשביע עדי קרקע חייב ק"ש משום דדריש רבויי ומיעוטי וסובר שם כר' אליעזר דקרקע נגזלת וכיון דקרקע נגזלת הא מיקרי אינה ברשותו כמו גזילת מטלטלין וא"כ מאי מהני הא דניחא להו בע"ז הא אינהו גופייהו לא הוי מצי לאסור אלא ודאי דבאיסור אדם יכול לאסור אף דבר שאב"ר דדוקא לענין הקדש גלי קרא דבעינן מה ביתו ברשותו אבל לא באיסור ולהכי אינהו בעצמם הוו מצו לאסור וכיון דניחא להו בכומ"ז נאסרו האשירות גם ע"י העכומ"ז כיון דגלו ישראל דעתיי' דניחא להו בכומ"ז: ובזה נראה לי לבאר בהא דאמרינן בש"ס בכל דוכתא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כתב רש"י ז"ל בגיטין (דף מ') דדווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים אינו מפקיע וראי' מדתנן בערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח הפודה פודה ומוסיף עוד דינר ופודה ומפרש בגמ' דהקדש הוא רק משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון ולהכי די בפדיון כל דהו דמדאורייתא א"צ פדיון דלא חל הקדושה כיון