עונג יום טוב רלא

לטהר בר"ה אף בליכא חזקה אבל באיסורין באמת לא מקילינן וכן בההיא דמותיב ר' שימי בטלה לה חזקת טהרות כיון שחולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע עכ"ל הרשב"א ז"ל בקיצור וכיון דקיי"ל כרבא לא מוקמינן אחזקה בחולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה ורק גבי טומאה מטהרינן דאף דליכא חזקה מ"מ ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אבל לא גבי איסור וגבי תערובות נמי אם עביד דנגע ומסתבר לן עפ"י אומדנא דעביד דנגע אין להקל מטעם חזקה אף בב"ח שביארנו דשייך חזקה וכמש"כ ונ"ל שזה כוונת התוס' בחולין (דף מ"ג) שהקשו בהא דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה אע"ג דאתיליד ריעותא מחיים ותי' דדרוסה שכיחי ונראה דכוונתם נמי כמש"כ הרשב"א ז"ל דבכה"ג שנכנס הדורס והוא רגיל לדרוס בטלה חזקה כמו בשרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות משום דעביד דדריס וכן בישב לו קוץ בוושט מדמינן לספק דרוסה שם משום דעביד דמינקב כיון שנכנס הקוץ בוושט ובאמת לאביי מוקמינן גם בספק דרוסה אחזקה אבל אנן קיימא לן כרבא וזה פשוט וברור: וראיתי בתשובת בשמים ראש (סימן קכ"א) שנשאל בהא דלא גזרו על שבות בה"ש אם הוא דוקא בע"ש הואיל ואיכא חזקת היתר אבל במו"ש דאיכא חזקת איסור לא והשיב סברא גדולה הוא לחלק דמקרי כעין חזקה מיום הראשון וכההיא דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) ככר זה היום חול ולמחר קודש מערבין לו בו מ"ט מספיקא לא מחית לי' קדושה היום קודש ולמחר חול אין מערבין לו בו מספיקא לא פקע קדושה ומ"מ סיים שם לדינא דשני בה"ש שווין הם ואין זה דומה לההוא דככר דשאני לן בין איסור דאתפיס אחפצא ובין איסור גברא דלית עלי' חזקת איסור אלא כשבאת לפוטרו ע"י מעשה דנשתנה שחזקת הענין כמו שהיה אבל אין מחזיקין מזמן לזמן והזמן אינו מחובר עכ"ל הנה הוכיח מההוא דככר דשייך חזקה גבי ספק בה"ש רק דמ"מ לא גזרו על שבות בה"ש משום דכיון דליכא איסור חפצא לא שייך חזקה גבי זמן שאין על מה שיחול החזקה וגבי ככר מוקמינן שפיר אחזקה משום דנתפס איסור חפצא על הככר ע"י הזמן והיכא דנתפס שייך חזקה: ולפי"ז היה אפשר לחדש דין א' דקטנה שנתקדשה ע"י אביה ונתגרשה ע"י אביה ספק גירושין אע"ג דקיי"ל בכל ספק גירושין דמוקמינן אחזקה ובחטאת קיימא כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) מ"מ בפחותה מבת ג' שנים שאינו נתפס בגופה איסור א"א כדאמרינן ביבמות (דף ל"ד) לגי' התוס' שם בשופעת מתוך ג' לאחר ג' לחיובא אינהו דפחות מב"ג לא חל עלי' איסור כלל וליכא איסור חפצא עדיין ולא איסור גברא על שום אדם להכי לא שייך לאוקמי אותה אחזקתה דלא שייך חזקה אלא אם נתפס איסור באיזה אדם או חפץ אבל בזה שלא נתפס עדיין איסור גברא ולא איסור חפצא לא שייך חזקה והוי ספק השקול ובאשם תלוי קיימא ואף שבאמת יש גם בפחות מב"ג דין א"א מ"מ כיון שלא נתפס בעצמותה איסור א"א לא שייך חזקה: ואל תשיבני דא"כ ביבמות (דף למ"ד) דקאמר שם בספק קידושין זרק ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובגירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ופריך ואלו בגירושין ספק קרוב לה לא קתני ומשני אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק התוס' תינח כנס ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ כנס לא היתה כלל בחזקת היתר לשוק ותי' דמ"מ איכא חזקה דמוקמינן הערוה בחזקת א"א ע"ש ולדברינו הא אכתי הוה מצי למתני ספק גירושין בספק קרוב לו ספק קרוב לה וכגון שנתקדשה ונתגרשה הערוה ע"י אביה פחותה מב"ג ואח"כ כנס הצרה דליכא חזקת א"א והוי ספק השקול וחולצת או מתייבמת דלפי מה שביארנו במק"א לא רצה התנא לשנות כל גווני דאיכא ספיקא דאורייתא וליכא חזקה כמו שביארנו שם באורך. והבאנו ראיה לזה מדברי הרשב"א ז"ל ע"ש א"כ אין ראיה מהתם וכן אפשר לומר גבי ספק קידושין שקבל לה אביה דלא מוקמינן לה בחזקת פנוי' כיון דאין הקדושין חלין עלי' למהוי איסור חפצא והרי היא בהתירא כמקדם ואף דהקדושין נתפסים בה ונאסר הבעל בקרובותיה גם עכשיו מ"מ איסור חפצא בעצמותה ליכא לא מוקמינן לה אחזקה ולא הוי ספיקא דאורייתא: ולכאורה יש קצת ראי' לזה דלא שייך חזקה אלא כשאנו משנין הדבר מעצמותו שהיה מקדם מהא דאמרינן בחולין (דף ט') לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא וקא מיפלגי בדר"ה דאר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וקשה לכאורה נהי דלא מהני הך חזקת איסור לענין טומאה מ"מ מידי ספק השקול לא נפקא ודלמא לא שחיט רובא והויא נבילה. והתוס' כתבו שם דרוב פעמים שחט שפיר להכי לא החמירו לטמא בנבילה וכ"כ הרשב"א בחידושיו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בהל' שחיטה) בלא בדק בסימנין דהויא נבילה וכתב הכ"מ דפסק כמתניתא לחומרא משמע ודאי דמדאורייתא מטמא להכי פסק ספיקא לחומרא ולית לי' הך סברא שכתבו התוס' והרשב"א דרוב פעמים שחט שפיר וא"כ קשה לדידיה מ"ט דמ"ד בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן אכתי ליטמא משום ספיקא וצריך לומר לשיטת הר"מ ז"ל דכיון דחזקת איסור לא אלימא להביא טומאה על הבהמה לא הוי אפילו ספק השקול משום דאיכא למימר איפכא כמו שבחייה לא היתה טמאה גם עכשיו אינה מטמאה והוי חזקה לקולא והתוס' והרשב"א ז"ל שהוצרכו לומר דלהכי אינה מטמאה משום דרוב פעמים שחט שפיר ע"כ משום דסברי דלא שייך לאוקמי אחזקתה שהיתה בחייה טהורה כיון דלא שייך טומאה בבע"ח כלל לא מיקרי חזקה כה"ג וכיון דהתם לא מיקרי חזקה מה שבחייה היתה טהורה משום דלא נתפס בה דין טומאה וטהרה מחיים אע"ג דמ"מ היתה טהורה בחייה מ"מ לא מיקרי חזקה משום דבמה שנטמא אותה עכשיו אין אנו משנין אותה מעצמותה הקדום משום שלא הי' בה גדר טומאה כלל א"כ ה"ה בכל ספק שאנו דנין על איזה דבר ומקודם שנולד הספק לא היה בגדר זה שיותפס בו הך איסורא שאנו דנין עליו לאו חזקה הוא משום דכל כחו של חזקה הוא רק שלא לשנות דבר מעצמותו הראשונה: