עונג יום טוב רל

הוא דלמא נרבעה ופסולה לקרבן ולימא דמוקמינן אחזקתיה שכל בהמה שנולדה כשירה להקרבה אבל לפמש"כ א"ש דלא שייך חזקה אלא בדבר שאנו רוצים לשנות עצם הדבר כמו באיסור או טומאה שאנו רוצים לשנות הדבר מטהרה לטומאה ומטומאה לטהרה או מאיסור להיתר ומהיתר לאיסור אבל רביעה פסול בפ"ע הוא ואינו בעצם הבהמה רק דרחמנא פסליה נרבע לקרבן וגם לא שייך לומר שהיא בחזקת שהיא כשירה לקרבן דאין הכשר לקרבן מוטל על עצם הבהמה שנדון בה שהיא בחזקת כשירה לקרבן כדאמרינן בב"ק (ד' צ"ח) גבי צורם אוזן פרתו של חבירו דפטור משום דסתם שוורים לאו למזבח קיימי ואין שייך לדון דין חזקה גבי ספיקא דרביעה ודו"ק: ובזה נ"ל לבאר סוגיא דקידושין (דף ס"ו) במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג היה ר"ט מטהר ור"ע מטמא אמר ר"ט מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד ומספק אתה בא לחסרו אל תחסרנו מספק אר"ע אדם זה בחזקת טמא הוא עומד ומספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק אמר ר"ט משל לכהן עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה אר"ע משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה אר"ט אתה דמיתו לבעל מום ואני דמיתיו לב"ג או לב"ח נראה למי דומה אי דומה לב"ג ולב"ח נדוננו כב"ג או כב"ח אם דומה לבעל מום נדוננו כבעל מום התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים ד"א מקוה פסולו בגופו ובע"מ פסולו בגופו ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כאילו פורש מן החיים עכ"ל הגמרא והקשו התוס' וז"ל וא"ת ומאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע שפסול היה בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשירה כדמוכח בסמוך מקרא ובכה"ג גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחילה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט ותי' דבתרתי פליגי פליגי לענין טהרות בלא ידעינן אם היה חסר למפרע ולענין עבודה ע"ג המזבח אי ידעינן שהי' חסר למפרע עיי"ש וקשה דמשמע דמייתי הא דבע"מ ודב"ג וב"ח אפלוגתא ראשונה. ונראה דבאמת עיקר החילוק שבין בע"מ לב"ג הוא כדמסיק דבע"מ פסולו בגופו וב"ג פסולו מאחרים דהיינו בע"מ גופא אחרינא הוא ורחמנא פסל גוף כי האי לעבודה משא"כ ב"ג שאין בו פסול ובא מטיפה כשירה רק שאביו עבר עבירה בביאתו אלא שהתורה קראו חלל שבא ע"י מעשה חילול הכהונה שחילל כהונתו אבל אין בגופו שום חסרון ולהכי מקרי פסולו מאחרים ולהכי אפי' לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בחייבי לאוין דכהונה מודה שאין עושין ממזרין לר' סימאי (בקדושין ס"ד וש"מ) והשתא פליגי ר"ט ור"ע בפסול טומאה דר"ט מדמי ליה לב"ג דסובר דטומאה נמי אינה פסול הגוף כמו בע"מ שהוא רק טומאה רביע עלי' אבל בגופו ליכא שום פסול להכי עבודתו כשירה אף בנודע שהוא טמא למפרע כמו בב"ג ור"ע סובר דטומאה דמי לבע"מ דבמה שנטמא נשתנה בגופו ממש ונעשה טמא ולהכי פסלינן עבודתו שעבד למפרע כמו גבי בע"מ ומהך סברא דפליגי לענין טומאה גבי עבודה שעבד ע"ג המזבח עד שלא נודע טומאתו מזה גופא הביאו ראיה כל חד וחד לנפשי' ר"ט לטעמיה ור"ע לטעמיה לענין מקוה שנמדד ונמצא חסר לענין טהרות שנעשה ע"ג למפרע דר"ט מטהר ור"ע מטמא משום דבזה יש לנו ב' חזקות המתנגדות חזקת האדם לטומאה וחזקת שלימות המקוה לטהר ואר"ט דשבקינן חזקת האדם ואזלינן בתר חזקת המקוה משום דחזקת המקוה עדיף לן טפי שבמקוה אנו דנין על עצמותה אם היתה שלימה בשיעורה או לא והויא חזקה מעליא טפי אבל חזקת האדם לאו חזקה מעליא שאין פסול טומאה בגופו של אדם דנימא דכמו שעד עכשיו היה טמא עתה נמי טמא הוא שאין הטומאה והטהרה משנין עצמות גופו וכמו שסובר ר"ט לענין טמא שעבד עד שלא נודע טומאתו שפסול טומאה לא הוי פסול הגוף כמו בעל מום ואף דבכל דוכתי מודה ר"ט דאזלינן בתר חזקת טומאה או טהרה היינו היכא דליכא חזקה אחרת המנגדתה אבל היכא דאיכא חזקת שלמה דמקוה המתנגדת לה שבקינן חזקה דאדם ונקטינן חזקה דמקוה ומייתי ראיה דכמו לענין עבודה בעבד עד שלא נודע טומאתו יש לטומאה דין ב"ג וב"ח ולא דין בע"מ אלמא לא פתיכי ביה טומאה כולי האי כמו בע"מ להכי היכא דיש לנו שני חזקות אמרינן דחזקת מקוה עדיפא לן מחזקת האדם ור"ע פליג וסובר דטומאה פסול הגוף ממש הוא כמו בע"מ שהוא בגופו. ובעבודה אם עבד עד שלא נודע פסולה עבודתו כמו בע"מ. ולהכי בנמדד ונמצא חסר עדיפא לן חזקה דאדם ממש כמו חזקה דמקוה ולהכי כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע כולן טמאות: עכ"פ נתברר לן דלא שייך חזקה בדבר שאין אנו משנין עצם הדבר להכי פשיטא דבתערובות נמי לא שייך לאוקמי אחזקה שלא נתערב דאף אם נימא שנתערב אין אנו משנין ההיתר בעצמותו רק שאנו אומרין שמעורב בו איסור ולא שייך בזה חזקה והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא: מיהו כ"ז הוא רק ביבש שנתערב דאין בהיתר גופיה טעם האיסור רק שמעורב בו איסור ובזה לא מוקמינן אחזקה אבל בתערובות הנותן טעם שיש ספק אם נתערב בזה אפשר לומר כיון דקיי"ל בחולין (דף ק"ח) אפשר לסוחטו אסור והיינו משום דההיתר גופא נעשה איסור בדליכא שיעור ביטול כמש"כ רש"י ז"ל שם א"כ שפיר שייך לאוקמי אחזקתו דאם אנו באין לאוסרו אנו אומרין שנתהפך מהיתר לאיסור מבעי לן לאוקמי אחזקתו הראשונה ותליא בפלוגתא דרבוותא אי אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורין אז שפיר מוקמינן אחזקה ולרבינו אפרים ז"ל שכ' דבב"ח דוקא אפשר לסוחטו אסור אבל בשאר איסורין מותר לא שייך לאוקמי אחזקה. מיהו בב"ח אם יש ספק אם נתערב בב"ח אי לא בזה ודאי דשייך לאוקמי חלב אחזקה ולא נפל בו בשר כלל דבב"ח אם נפל בב"ח נשתנה החלב ממש מהיתר לאיסור דזהו כחו של איסור בב"ח דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ותרווייהו בהדדי אסור כמ"ש הפוסקים לענין חתיכה נעשה נבילה וא"כ שייך לאוקמי אחזקה שלא נעשה החלב איסור ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר היינו דסובר דאחר שנסחט ונתבטל טעמו אזל לי' איסורא ונהפך להיתר אבל קודם שנסחט ונתבטל מתהפך ממש מהיתר לאיסור להכי אם יש ספק אם נפל בשר לתוך חלב או לא שייך לאוקמי חלב אחזקתה: אלא שיש ליזהר כשרוצה לשמש בהאי חזקה דאם עביד דנפל או נגע הבשר בהחלב באופן שאסרו לא מוקמינן אחזקה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לחולין (דף ט') דפליגי התם אביי ורבא דאביי מייתי ראיה דסכנה חמור מאיסור מהא דספק טומאה ברה"ר טהור ובספק מים מגולין אסרינן ורבא השיב לו דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא משום דהלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ברה"ר טהור אף כל ברה"ר טהור ולאביי הוא משום דמוקמינן אחזקה מטהרינן ברה"ר כמש"כ התוס' שם בביאור הסוגיא וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל וכי לית לי' לרבא הא דאזלינן בתר חזקה והא ליכא מאן דפליג בזה ואיך אפ"ל דהא דספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירא לה ולא מדינא ותי' הרב רבינו ניסים ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו כיון דאיכא דוכתי דשכיחי נחשים וכההיא דאמרינן בנדה אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינו מכוסה דמיא ואפ"ה ס"ל לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו אעפ"י שאין שם חזקת טהרה מטהרינן ומקילינן באיסור לומר שלא נתחדש לו מקרה זו אע"ג דבספק מים מגולין מחמרינן ורבא סובר דהתם מקילינן רק גבי טומאה משום דילפינן