עונג יום טוב רכח

בנותן טעם כגון שיש ברוטב שיעור ששים לבטל הקדשים דאז מותר דבזה אין שייך דין אפשר לסוחטו מפני שטעם הקדשים מתבטל בבת אחת ברוטב ולא דמי לטעם הזרוע שנכנס באיל שמתפשט מעט מעט ובדבר גוש ידוע שאין הטעם מתפשט בפעם אחד בכל החתיכה אלא מעט מעט ועוד שהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו דקרא מיירי אפילו בבישלו בלא מים כגון צלי קדר דמשערין רק בבשר בהדי בשר וליכא רוטב עיי"ש: והשתא מיושב כל קושיות התוס' על רש"י ז"ל מה דהא אין כ"ש אוסר בקדשים לא קשה כלל דהא גם רש"י מודה דיש בקדשים דין ביטול ואין כ"ש אוסר רק דבקדשים טכ"ע אוסר וכשנאסר גם אפשר לסוחטו אסור ובזרוע בשלה התירה התורה הטעם שנסחט אחר שנתבטלו במאה וששים ואמרינן בו אפשר לסוחטו מותר והא דלא קאמר לא נצרכה אלא לאפשר לסוחטו דבקדשים אסור והכא שרי הוא משום דאי הוי אמר הכי הוי משמע דאפשר לסוחטו בקדשים אסור הא בחולין אפל"ס מותר אבל טכ"ע גם בחולין אסור ובאמת בחולין גם טע"כ שרי כמו שפסק רש"י ז"ל להכי אמר רבא לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור והיינו הואיל ובקדשים טכ"ע אסור אין האיסור ניתר אפילו אפשר לסוחטו אח"כ ובזרוע בשלה ניתר האיסור דהא מהני מאה וששים ולא חיישינן למה שנאסר סביבות הזרוע ונעשה נבילה. וכן מה שהקשו דהא הכא גבי זרוע הי' מין במינו ומין במינו ודאי בטל לרבנן כדאמרינן בהקומץ שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן נמי לא קשה דהתם מיירי ביבש דליכא נתינת טעם כלל ובטל ברובא אבל הכא גבי זרוע בשלה שהזרוע נותנת טעם באיל דאף שהוא מין במינו וליכא טעם חדש באיל מ"מ פליטת הזרוע באה באיל ונאסר האיל ע"י התפשטות פליטת הזרוע טרם שמגיע לשיעור ביטול באיל ובקדשים טכ"ע אוסר ולא מהני מה שמגיע שיעור ביטול אח"כ וזהו היתר מכלל איסור דבקדשים אסור והכא שרי דגם מין במינו שייך לשון נתינת טעם דאף שאינו טעם חדש נרגש מ"מ פליטתו מיקרי טעם כדדרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ואמר בחולין (דף ק') כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה כו' והתם במין במינו מיירי וקרי לי' טעם: **(הגה"ה דהא ודאי דחתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכה של היתר ושניהם שווין ואין ההיתר יותר מהאיסור דאסור מן התורה אף למ"ד מין במינו בטל מן התורה ברוב כיון דשניהם שווים ולא אמרינן דוודאי בנבלע יש רוב נגד הבלוע וה"נ בזרוע בשלה מה שנבלע מן הזרוע בתוך האיל קודם שמתפשט, פליטת הזרוע לתוך בשר האיל שיהא רוב נגד הזרוע נאסר ואפשר לסוחפו אסור:)** ולכאורה יש להקשות לפי מה שביארנו דבקדשים אפשר לסוחטו אסור מקרא דיקדש ולפמ"ש הר"ן ז"ל שהבאנו לעיל היכא דאפשר לסוחטו אסור לא מהני נטילה בצלי ולא קליפה משום שהקליפה אוסרת להלן והא דמהני נטילה הוא רק משום דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מדרבנן ולא החמירו גבי נטילה משום דליכא למיגזר אטו בב"ח א"כ תקשה ממתניתין דפסחים (דף ע"ה) דתנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו והא התם קדשים ואפשר לסוחטו אסור ותאסור הקליפה בסמוך לה וכן להלן ויאסר הפסח כולו ונראה דלק"מ דודאי אם לא קלף נאסר הפסח כולו והתנא השמיענו דצריך לקלוף מיד וכשקולף מיד לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור כיון שסילק הקליפה מיד: ועוד נראה לי דכיון שבארנו דאפשר לסוחטו אסור גבי קדשים א"ש אף לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבו דהא דאין הטיפה אוסרת סביבותי' גבי בב"ח ולא אמרינן חנ"נ הוא משום דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור הראשון יכול לילך דלפי דבריהם גם בקדשים לא שייך לאמר דלא יועיל ס' ומאה מחמת אפשר לסוחטו אסור כיון דיש שיעור ביטול בכל האיל אין הזרוע אוסרת מ"מ א"ש שיטת רש"י ז"ל מה שפירש דהכא הוי היתר מכלל איסור מאי דמהני מאה וס' משום דכיון דאפשר לסוחטו אסור כבר נאסר כדי קליפה משעת מליחה למ"ד מבשל לה והדר מחתך לה ונעשה נבילה ולא מהני מה שיש מאה וס' נגד הזרוע רק דבעי לשער גם נגד קליפה במקום שמחובר הזרוע להאיל וקי"ל להאי תנא דליכא ס' ולא מאה אלא נגד הזרוע לחוד ולא כנגד קליפת האיל וא"כ הא הוי טעם כעיקר שנאסר ע"י מליחה ואפשר לסוחטו אסור ואפ"ה שרי. ועי' בפמ"ג (סי' צ"ב בש"ך ס"ק ט"ז) שכתב דאף אם לא אמרינן חנ"נ גבי מליחה מ"מ הקליפה נשארת באיסורה: ומעתה כיון שנתבאר דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קודש א"ש מ"ש רש"י ז"ל בזבחים דהמהתך שומן של חטאת ע"ג שלמים לא מיקרי טע"כ אלא גופו של איסור אע"ג דבחלב שנבלע בתוך בשר כ' רש"י ז"ל בע"ז דמיקרי רק טעמו משום דלמ"ד טכ"ע לאו דאורייתא הא דשרי שומן שנבלע בו חלב רק מחמת דמדאורייתא בטל ברובא דאי לאו הכי לא היה מועיל מה דטכ"ע לאו דאורייתא דהא מ"מ נכנס איסור בתוך ההיתר ואיך שרינן לי' מה"ת לאכול שומן שנבלע בו חלב הא אוכל גם החלב אלא משום דמה"ת בטל עיקר החלב ברוב וליכא אלא טעם שרי משום דטעם לאו כעיקר וכמו שביארנו לעיל בתשובה מדברי הש"ס דקאמר אנן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל וכמ"ש שם הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ זה שייך דוקא בשאר איסורין דאין ההיתר נהפך להיות איסור ובטל ברובא בזה דלענין איסור בטעמא תליא אי טכ"ע דאורייתא או לא אבל בבליעת קדשים דההיתר נהפך להיות איסור כ"ז שלא נתבטל א"כ שומן של חטאת שנפל על בשר שלמים דא"א להתבטל מחמת דקמא קמא נהפך להיות איסור קודם שמתפשט לשיעור ביטול ולא שייך ביטול ברובא מיקרי שומן שנפל על בשר גופו של איסור דשומן שנפל עליו להיכן אזיל ולא מיקרי טעמו להכי כתב רש"י ז"ל דמיקרי היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורין דאפשר לסוחטו מותר שומן שנפל על הבשר מיקרי רק טעמא משום דגוף האיסור נתבטל ברובא דגם במין בשא"מ נמי שייך ביטול ברובא כמו שהאריך הרשב"א ז"ל שם בסוגיא דזרוע בשלה (ומה שהקשה הרשב"א ז"ל שם דא"כ דשייך במין בשא"מ ביטול ברובא א"כ כזית בכדי אכילת פרס דלקי היכי משכחת לה לא הבנתי דהא משכחת כשאכל כזית כדא"פ בתערובות היכא דאפשר להפריד האיסור מן ההיתר דאז לא שייך ביטול כיון שאפשר להפריד האיסור להכי לקי ע"ז] שוב ראיתי שגם הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף צ"ח) נסתפק בזה אם חלב שנבלע בתוך בשר מיקרי טעמו או ממשו עי"ש: סימן פא שאלה חלב רותח שעמד סמוך לקדירת בשר רותח ומסופק אם נשפך החלב על הבשר או לא ועתה א"א להכיר: תשובה דבר זה נראה לכאורה דלפי מה דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא יש להחמיר בזה וכן פסקינן ביור"ד (סימן צ"ח) בנשפך מין בשאינו מינו וא"א להעמיד עליו אי הוי ששים אסור וכתבו הט"ז והש"ך דבבשר בהמה וחלב אם נשפך אסור בכה"ג: ולכאורה יש להקשות מ"ט לא נימא דמוקמינן תבשיל של היתר אחזקתו ולא נאסור אותו מספק. וראיתי בתשובת שיבת ציון (סימן ל"ב) וז"ל שם באמצע התשובה אם נפל חתיכת בשר טריפה או שאר דבר איסור לתוך קדירה ולא ידעינן אם יש בקדירה ס' נגד האיסור בזה בלא"ה לא שייך לומר לאוקמי התבשיל בחזקת היתר דיש נגד זה חזקת