עונג יום טוב רכו

אלמא אין כ"ש אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין עכ"ל וביותר תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו על דברי רש"י דבקדשים לא מהני מאה וס' לבטולי הא משנה שלימה בזבחים (דף צ"ז) בישל בו קדשים וחולין קדשים קלים וקדשי קדשים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים כחמורי' שבהן הרי בהדיא דבקדשי' מהני ביטול: ונראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל דהנה בזבחים שם פרכינן אהא דאמר יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה וליתי עשה ולידחי ל"ת פרש"י עשה דאכילת קדשים לידחי ל"ת דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רב אשי אמר יקדש נמי עשה הוא והאי תירוצא דר"א דמשני יקדש נמי עשה הוא צריך ביאור דמאי שייך לומר יקדש עשה הוא הא מהאי קרא ילפינן דאסור לאכול בשר קודש שנתערב בו קודש פסול וע"ז גופא מקשינן דליתי עשה ולידחי ל"ת או נילף מכאן דאין עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' שם וא"כ מאי משני יקדש עשה הוא הא על זה גופא קשיא לן: ונראה דרב אשי סובר דכיון דכתב רחמנא יקדש ע"כ כוונת הכתוב דבשר קודש שנתערב בו קודש פסול או בשר חולין שנתערב בו קודש אינו דומה לשאר היתר שנתערב בו איסור דהיתר שנתערב בו איסור ההיתר בהיתרו קאי רק שאין אנו יכולין להפריד ממנו האיסור אבל בשר קודש שנתערב בו קודש פסול נאסר עצמותו של הקודש כשר והוא עצמו נהפך מהיתר לאיסור וכן אפילו בשר חולין שנבלע בו בשר קודש מתקדש הבשר חולין דכל הנוגע בו יקדש כתיב בין חולין בין קדשים וחל איסור עשה על הבשר שנבלע בו בשר קודש כשר או פסול משום שהקודש או החולין שנבלע בו הבשר מתקדש ונעשה הבולע כמו הנבלע ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת דזה הי' שייך אם הבשר שבלע לא נולד עליו שום איסור רק שמעורב בו קודש כשר או פסול בזה הי' שייך לומר עשה דוחה ל"ת אם נתערב בו קודש משום דהקודש כשר אין עליו פסול ואיסור ויש בו עשה דאכילת קדשים ודוחה ל"ת שיש בתערובתו אבל כיון שעי"ז התערובות ניתוסף איסור עשה על הקודש הא לא שייך עשה דוחה ל"ת דהכשר גופא נפסל וזה שאמר ר"א יקדש נמי עשה הוא: ולכאורה הי' נראה נ"מ לדינא בין שינויא דרבא לשינוי' דר"א לענין הא דקיי"ל בחולין (דף ק"ח) דאפשר לסוחטו אסור כרב ור' חנינא ור' יוחנן והיינו דחתיכת היתר שנאסר מבליעת איסור ולא היה בהיתר לבטל האיסור ואח"כ ניתוסף על ההיתר כדי לבטל האיסור אפ"ה החתיכה שנאסרה באיסורה קיימא משום דחתיכה נעשה נבילה כתבו התוס' והרשב"א ז"ל והר"ן בשם רבינו אפרים דלא אמרינן הכי אלא בבשר וחלב דדוקא גבי בשר בחלב אמרינן דחתיכה עצמה נעשה נבילה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ולא סגי בביטול הטיפה לחוד משום דכל חד וחד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב ולכך צריך ברוטב ס' לבטל כל החתיכה שנפלה עלי' טיפת חלב אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבילה ונאסרה וחזרה ונתנה טעם ברוטב א"צ אלא ס' לבטל האיסור שנבלע בהחתיכה וא"צ שיעור ס' של אותה חתיכה עכ"ל ולפ"ז כיון דבב"ח אמרינן חנ"נ מחמת שהחתיכה שנאסרה היא עצם האיסור ולא כשאר איסור שהדבר שנאסר לא נאסר אלא מפני שא"א להוציא ממנו הבלוע שבו ולהכי דוקא בב"ח אמרינן חנ"נ א"כ לפי זה בשר קודש שנבלע בו בשר קודש פסול לרב אשי דאמר יקדש נמי עשה וכמו שביארנו דאחר שנתערב בו קודש פסול חל על ההיתר ג"כ איסור עשה דיקדש מלבד הלאו שיש באכילתו מחמת הבלוע שבתוכו [שכל שבקודש פסול ל"ת באכילתו] ודאי דאמרינן בו חנ"נ כמו בב"ח ואם נאסר בפחות מס' לא מהני מה שמוסיף עליו לבטל דדמי לבב"ח דאפשר לסוחטו אסור כיון שהבלוע נעשה עצם האיסור וכ"ז הוא לרב אשי אבל לרבא דסובר דיקדש לאו עשה וההיתר בהתירו קאי רק שאסור משום בליעת האיסור שא"א להפריד ממנו דמי לשאר איסורין שבתורה דאפשר לסוחטו מותר לשיטת רבינו אפרים ז"ל כן היה נראה לכאורה: מיהו נראה דאף לרבא דלית לי' עשה דיקדש מ"מ מודה דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קודש כשר או פסול שנבלע בקודש או בחולין דאף דלא משמע לי' לרבא האי יקדש למחשבי' לעשה בפני עצמה מ"מ לישנא דקרא מודה רבא דמשמע הנבלע נעשה קדוש ואסור באכילה בעצמותו ע"י מה שבלע הבשר קודש וכיון שהנבלע מיקרי עצם האיסור אמרינן ביה אפשר לסוחטו אסור ואף דשאר איסור שנבלע בבשר קודש חוזר להתירו אם יצא האיסור ממנו דהכי משמע בפסחים (דף ע"ד ע"א) דקאמר האי מולייתא שרי דכבולעו כך פולטו וקאמר לימא מסייע לי' נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו והא בלע דמא מאי לאו דאמרינן דכבולעו כך פולטו ע"כ אלמא דבשר קודש של פסח שבלע דם חוזר להתירו ע"י פליטה ולא אמרינן דכיון שנאסר אין לו תקנה [וגם דיחוי לא אמרינן בבשר קודש לאוסרו ע"י מה שנדחה מאכילתו כמו מזבח שנפגם דאמרינן בזבחים (דף ס') דאין אוכלין בגינו שירי מנחה וקדשי קדשים וקדשים קלים. ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין) דאם חזר ונבנה אחר שנפגם מותר לאכול הקדשים שנזרק דמן קודם שנפגם שהרי כתב שם שאין אוכלין עד שיבנה משמע דכשיבנה מותר לאכול אף הקדשים שנזרק דמם קודם שנפגם] מ"מ זהו דוקא בשאר איסורין אבל בשר קודש שנבלע חל על הנבלע עצם איסור ולא מהני לי' תקנה ואפי' אם נבלע בחולין מיקרי החולין עצם האיסור אם הוא קודש פסול ואם הוא קודש כשר חל על החולין כל חומרת בשר קודש דקרא סתמא כתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש בין שנגע בקודש בין שנגע בחולין ולהכי כתבה התורה כל הנוגע בו יקדש להיות כמוה ולא מהני להוסיף ולבטל את הבלוע אף להנך רבוותא דסברי דמבטלין איסור לכתחלה מן התורה ומכ"ש בקדשים דראוי להתיר להוסיף לבטל את הבלוע פסולה כדי לקיים עשה דאכילת קדשים א"ו דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קדשים וכיון שנאסר מתחילה לא מהני מה שמוסיף לבטל. ונראה דלהכי כתב כל הנוגע בו יקדש ואפקיה בלשון נגיעה אף דבאמת בנגיעה בעלמא לא מיתסר עד שיבלע בתוכו אלא לאשמעינן דתיכף שנבלע נאסר אף שאח"כ ניתוסף על הבלוע ויש בו כדי לבטל גם הטעם שנתן בתחילת בליעתו נמי אסור אע"ג דהטעם נתבטל ואין זה אלא כנגיעה בעלמא מ"מ כבר נאסרה מתחילה ואין לו תקנה ומגופא דמתניתין בזבחים מוכח דבקדשים הנבלעים אפשר לסוחטו אסור דהא קתני התם בישל קדשים וחולין קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלין כחמורין ופוסלין במגע ופרש"י ז"ל אם היו החמורין פסולין והקלין כשירים נעשו הקלין כחמורין לפסול את הנוגעין בהם עכ"ל וקשה דאם אין בנוגע הראשון והשני ביחד לבטל את החמורין או את הפסולין פשיטא דנפסלו השניים וצ"ל דמיירי שיש בשניהם לבטל החמורין או הפסולים רק כיון דכתיב יקדש א"כ אפשר לסוחטו אסור בהו ולא מהני מה שיש כדי לבטל החמורין או הפסולין הראשונים