עונג יום טוב רכה

לכתחילה כי אין אנו מתירין אלא לישראל זה כפי המספר שקנה כבר משום הפסדו אבל לכתחילה אין להתיר וגם לישראל זה לא התרנו אלא שיחליפם בעשרים כבשים אחרים אחר שיעקרן ממקומן וממקום קביעותן וכנ"ל אבל אותן כבשים עצמן שקנה כבר והם מצויינים אצלו אי אפשר להתירם כ"ז נראה לי מפני הפס"מ וטרדותי לא יתנוני להאריך בזה: ועוד נ"ל לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף נ"ג) בסוגיא דספק דרוסה וז"ל אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין אמאי צריכין בדיקה דהא ספק ספיקא הוא דאכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דרס להו דלא די לנו אם נחוש לספק דרוסתו ונעשה הספק כוודאי משום דשתק ואינהו מקרקרין אלא שנאמר שכולן הוא דרס וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואת"ל דרס אימר דרס שלא כנגד החלל שאין דרוסה פוסלת בו ושמא יש לאמר דלא שריא ס"ס אלא היכא דא"א לעמוד על בוריו של דבר אם אסור אם לא אבל אם אפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין כו' ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת והוא שתק והיא מקרקרה בזו כיון שהוא מספיקא דאורייתא אסור עד שתבדוק קרוב הדבר שאפילו נתערבה באלף כולן אסורות עד שיבדקו שהרי כבר אסרתה לזו מדאורייתא וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ס"ס שאין אתה יכול לאמר בזו ואף את"ל שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן שמא אותה נמי מותרת היתה שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדוק כמו שאומר ר"י ז"ל (בפ"ק דביצה) וספיקא אסורה אפילו נתערבה באלף כולן אסורות ופי' ר"י אספיקא קאי מטעם הזה שכתבתי ולא כפי' ר"ת דארישא קאי אבל בספיקא כולן מותרין כעין שנפלו לרבוא עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה מבואר מדבריו דאף לדברי הר"י ז"ל שאוסר ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות זהו דוקא בנאסר הספק קודם שנתערב אבל אם נולד ספק איסור בשעה שהוא מעורב מותר מטעם ס"ס ואין האיסור רק מחמת שאפשר לברר ע"י בדיקה ובמק"א ביארנו דזהו דווקא היכא דליכא פסידא אם יברר כגון בבהמות העומדות לשחיטה אבל בהמות העומדות לחליבה שיש פסידא אם ישחטם א"צ בדיקה ומותרים מטעם ס"ס ויישבנו בזה דברי מהרא"י בתה"ד שהביא הש"ך בשמו דכל היכא דאיכא ס"ס א"צ לברר והביא ראי' מהא דר"ת התיר ספק דרוסה שנתערב אע"ג דאפשר בבדיקה והקשה הש"ך על דבריו ביו"ד (סימן ק"י) דהא בגמרא דזבחים מוקי מתניתין דכל הזבחים שנתערבו דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב או בנפולה שנתערב אלמא דאע"ג דאיכא ס"ס בעי בדיקה וכתבנו ליישב דמהרא"י מיירי היכא דאיכא פסידא דהתם א"צ לברר עיי"ש בדבריו דקאי שם לענין טהרת אשה לבעלה ובש"ס דזבחים מיירי בזבחים דלשחיטה קיימי ע"כ בעי בדיקה ולא סמכינן אס"ס א"כ אם ישראל קנה הכבשים לחלוב יש להתיר מטעם ס"ס וכדעת הרשב"א ז"ל דכיון דהישראל קנה עשרים כבשים ובוודאי יותר מעשרים כבשים לא דרס והלא נשאר אצל הנכרי יותר ויותר מעשרים כבשים א"כ הוי ס"ס שמא לא דרס יותר ממה שהמית ואת"ל דרס שמא לא אותן מיהו נראה כיון דוודאי המית כבשים לא מקרי ס"ס מה שנאמר שמא לא דרס יותר ושמא לא זהו שנדרס אף שבוודאי כולן לא דרס מ"מ נקרא שם אחד ודווקא היכא דאפשר לומר לא דרס כלל בזה כתב הרשב"א ז"ל דהוי ס"ס שמא לא דרס כלל ואת"ל דרס שמא זהו לא דרס דהא בוודאי לא דרס כולם אבל בנ"ד שראינו שהמית הרבה לא מיקרי ס"ס: אבל יצא לנו מדברי הרשב"א ז"ל שאם לא ראינו שהמית רק שהוא שותק והן מקרקרין ויש הרבה כבשים בדיר עד שבוודאי לא כולן דרס והכבשים עומדים לחליבה יש פנים להקל מטעם ס"ס אף דאיכא לברורי ע"י בדיקה. מ"מ במקום פסידא סמכינן אס"ס אף היכא דאיכא לברורי: סימן פ שאלה בדין שומן של תרנגולת טריפה שנפל לבשר שנתבשל בקדירה ויש ספק אם היה ששים או לא מה דינו של הבשר: תשובה הפ"מ כתב בפתיחתו לה' תערובות כיון דעיקר דין טעם כעיקר אי הוה דאוריי' מחלוקת הראשוני' הוא דדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ודעת התוס' וסייעתם דטכ"ע דאורייתא ולהכי מהראוי להקל בנשפך ואי אפשר לעמוד אם יש בה בנותן טעם או לא מטעם ס"ס שמא טכ"ע לאו דאורייתא ואת"ל דאורייתא שמא יש בה שיעור ביטול אלא שנהגו העולם להורות כדעת התוס' ולהכי מחמירין בנשפך: מיהו יש בזה מקום עיון אם זה מיקרי טעמו ולא ממשו או דמיקרי ממשו של איסור דהנה רש"י ז"ל בע"ז (דף ס"ז) כתב בהא דאר"י כל שטעמו וממשו לוקין עליו טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל ונימוח שאין ממשו בעין עכ"ל הרי דחלב נימוח שנפל מיקרי רק טעמו ולא ממשו ואף התוס' בד"ה אר"י לא נחלקו שם על רש"י ז"ל אלא בחלב שנפל על בשר שזה מיקרי גופא של איסור שבדרך הזה אסרה התורה בשר בחלב אבל בחלב ודם שנפלו ונבלעו בתוך בשר מיקרי רק טעמו ולא ממשו אפילו לשיטת התוס' אליבא דרש"י עיי"ש אולם בזבחים (דף צ"ז) כתב רש"י ז"ל בד"ה עד שיבלע. כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו. ומכאן אנו למדין היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממשות עכ"ל שם. הרי שכתב להדיא דשומן שנבלע בבשר מקרי ממשות של איסור: ונראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל שאין כאן סתירה ואזיל לטעמיה בחולין (דף צ"ח) דר"ח בר אבא אמר משום ריב"ל כל איסורין שבתורה בששים ורב אסי אמר משום ריב"ל כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה כו' דכ"ע בהדי איל מבשל לה מאן דאמר בס' סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערין והוי לי' בששים ומאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוי ליה במאה ופריך ומי ילפינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטא שאר איסורין שבתורה כו' ומשני רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וליגמר מיני' גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול ואם כשירה תאכל כחמור שבה מאי חזית דגמרת מהאיך ליגמור מהאי חידוש הוא א"ה למאה וששים נמי לא ליגמור ומשני אטו לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל עכ"ל הגמרא ופירש"י ז"ל דבקדשים אסור טכ"ע ולא מהני מאה וס' והכא גבי זרוע בשלה מהני והוי היתר הבא מכלל איסור וגבי חטאת דכתיב יקדש לא מהני מאה וס' והתוס' והרשב"א ז"ל תמהו הרבה ע"ז וז"ל ועוד תימא דע"כ אין כ"ש אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין לרבנן ומין במינו לר"י כדאמרינן בהקומץ רבה וכן בפ' התערובות הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור ואמר שם ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטל