עונג יום טוב רכד

להלאה ממקום הנקב לכן תלינן שהנקב הוא ברובא ואם רוב שטח הוא במקום שסותם תלינן ששם שורש הסירכא ושם נקבה ונתפשטה הסרכא להלאה ממקום הנקב וכשירה כיון שיצא ממקום שמועיל סתימה אבל בענין סרכה על הבועא דמטרפינן משום תרתי לריעותא שמעידין שהסרכה מחמת נקב היכי נימא דאם רוב הסרכה חוץ לבועה כשירה משום שתולין שמשם יצא שורש הסרכה ושם נקב הא אם יש שם נקב נמי טריפה דהא אין לנו שום קולא להקל אם הסרכה במקום דלא מהני סתימה אלא אם נימא דהסרכה הוא רק הפשטת ליחה ולענין זה לא שייך רובא דכל שאינו מורה על הפשטת ליחה מאיזה מקום שיצאת טריפה ואדרבה ריעותא של הבועא מעיד שמשם יצאת הסרכה ושם נקבה הריאה לכן ברור דהדין עם מעכ"ת בזה: סימן עט שאלה באחד שקנה עשרים כבשים אצל אדון א' מדיר שהי' בו שני מאות כבשים ובבוקר נמצא מחתרת חתורה ושני כבשים מתים מוטלים חוץ לדיר וארבעה כבשים מתים רחוק כמו חצי וויארסט והד' הנ"ל לא נמצאו שלמים כ"א טרופים הבשר והעצמות: תשובה הנה לכאורה אין להקל בזה משום דקיי"ל קטע רישי' דחד מינייהו נח רוגזי' כדאיתא בחולין (דף נ"ג) ובשו"ע יור"ד (סי' נ"ז) וכתבו הפוסקים דלאו דוקא חד מינייהו אלא אפילו אם הרג הרבה נמי אמרינן נח רוגזי' ולא חיישינן לשמא דרס ואח"כ הרג וכמ"ש הר"ן ז"ל (בפרק א"ט) דכיון דיכול לדרוס איזה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו דזה אינו דכבר כתב הצ"ץ בתשובה דדוקא אם נמצא מת תיכף אחר שקפץ הדורס עליו דחזינן שמת תחת ידו בזה אמרינן דנח רוגזי' אבל אם לא קטע רישי' ונמצא מת לא מהני דשמא דרסו ואח"כ מת מעצמו ולא נח רוגזי' דנח רוגזי' לא הוי אלא כשהמיתו הדורס ומסתייע מלשון הגמרא דקאמר קטע רישי' דחד מינייהו והלשון זה תמוה דהול"ל המית אחד מהן א"ו שבעינן לידע שמת ת"י הדורס להכי נקט קטע רישי' דחד מינייהו שזה מהני להתיר האחרות דכיון שנמצא מת ונקטע ראשו ממילא ידעינן שמת ת"י הדורס ולא אח"כ דכיון שקטע רישי' אי אפשר לבע"ח לחיות בלי ראש אבל במיתה בעלמא אנו צריכים לידע שמת ת"י וראינו שהוא המיתו ושראה הדורס מיתתו והש"ס לא רצה להאריך בזה נקט לישנא פסיקא קטע רישי' דחד מינייהו ותיתי לי שקיימתי מסברא בעזהי"ת לפרש כן דברי הגמרא ומצאתי אח"כ בצ"צ ז"ל ואעפ"י דאיכא לספוקי אם מת ת"י הדורס ונח רוגזי' או לא מ"מ לא מקילינן בדרוסה בכהאי גוונא כמ"ש הר"ן ז"ל בפא"ט בהא דאמרינן בש"ס אימר נח רוגזי' וז"ל כל אימר דאיתמר הכא ודאי חשבינן לי' כיון דתלינן לקולא והביא ראי' לזה עיי"ש הרי דאם יש ספק אם נח רוגזי' או לא לא תלינן לקולא ורק משום דחשבינן לי' כוודאי להכי מקילינן בה ואם כן אין להקל בכאן ולתלות לקולא שמא מת ת"י הדורס ונח רוגזי' דשמא דרסו ואח"כ מת מעצמו ואכתי לא נח רוגזי': אלא שלכאורה קשה לי לפמ"ש התוס' בחולין (דף מ"ג) ד"ה קסבר בהא דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה משום שנולד הריעותא בעודה בחייה והיתה בחזקת איסור וגבי יבום מוקמינן אחזקת היתר ליבם אף שנולד הריעותא בשעה שהיתה בחזקת איסור אשת איש ותירצו דדרוסה שכיח עיי"ש והקשו שם עוד מהא דישב לו ציפורן בגבו של אחד מהן דחוששין לשמואל אף דהתם הוי ספק השקול דנגד רוב אריות הדורסין איכא נמי רוב הדורסין אין ציפורן נשמטת מהן ואפ"ה למ"ד חוששין אסור ותירצו דמ"מ התם נמי דמי יותר לתלות בדריסת ארי כמו בספק דרוסה דעלמא עיי"ש א"כ לפ"ז בנ"ד דיש ספק אם הדורס נח מרוגזי' או לא ודאי דבעינן למימר נשחטה הותרה דכאן אין צד איסור שכיח טפי דמהיכי תיתי מסתבר לן טפי למיתלי שלא מת הדורס ת"י מלומר שמת ת"י ונח רוגזי' וגם על דברי הר"ן ז"ל קשה ג"כ כזאת דאמאי נפרש דהך אימר הוי וודאי הא אפילו בספיקא בעינן להקל מטעם נשחטה הותרה: ונראה לי דלשיטת התוס' באמת מדאורייתא שרי רק מדרבנן אסור כמו דאמרינן שם בסוגיא ביבמות וה"נ גבי דרוסה אעפ"י דמדאורייתא בעינן לאוקמי אחזקה אעפ"י שנולד הספק מחיים מ"מ מדרבנן אסור דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסור אבמה"ח כמו דאמרינן בספק גירושין היכי שהיתה בשעת לידת הספק בחזקת א"א וממילא א"ש גם קושית התוס' מהא דנמצא ציפורן ע"ג וכו' דחוששין לשמואל דבאמת אע"ג דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי והוה ספק השקול מ"מ מדרבנן אסור וכמדומה לי שגם הכרו"פ כתב כן ואין הפנאי לעיין בזה: מיהו הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ליבמות תירץ קושית התוס' בא"א יעוי"ש ולדבריו ז"ל שם לא שייך לומר כאן נשחטה הותרה עיי"ש ומ"מ נראה הואיל ולשיטת התוס' הוי רק איסור דרבנן וכבר כתב המהר"מ מלובלין ז"ל (בס' ק"ד) דאם היה הצאן הרבה מאוד נוכל לומר שוודאי לא דרס כל הצאן וכאן לא נודע לנו בבירור מספר הזאבים אלא מששה זאבים דמסתמא כל אחד נשא עליו טלה הרוג אחד והצאן הם מספר שני מאות שבוודאי רוב מהם לא נדרסו ואין בהם אפילו חשש דרבנן והטור (בסי' נ"ז) כתב דאפי' ודאי דרוסה שנתערבה באחרות דנכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ועיין בב"י שם שכתב בספק דרוסה שנודע הספק אחר שנתערב מודה גם הר"י ז"ל דאמרינן כל דפריש מרובא פריש עיי"ש ועיין (בסי' ק"י) שהביא הרמ"א בשם חמיו הגאון ז"ל דאם נתפרשו כולם ביחד ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פירשו קצתן אותן שפירשו מותרים רק שנים האחרונים אסורים: ולפי"ז בנידון דידן אשר לפי הנראה העשרים כבשים שקנה הישראל מסתמא מכירם היטב ומהם מצויינים אצלו יש לאוסרם משום דלא שייך לומר בהם התירא כל דפריש מרובא פריש כיון דניכרים הם בפני עצמן הוו כדיר בפני עצמו שנולד עליהן הספק ועיין בח"מ (סי' רצ"ב ס"ק י') ברמ"א שם ובסמ"ע לענין נתן לו מעות להוליכו על אחריותו ונתנן עם מעותיו ונאבדו מקצת המעות שההפסד לפי ערך המעות עיי"ש וכתב שם הסמ"ע לחלק דגבי דברים המסוימים לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש כמו טלאים אם הפקידו אחד מעט ואחד הרבה ומתו או נגנבו לא אמרינן דמרובא מת כיון דלא נכנסו בגדר תערובות ודוקא במטבעות שאין עליהם קפידא דזוזי כי זוזי דמי בזה אזלינן בתר רובא אבל לא בבהמות וה"נ בנ"ד בודאי העשרים שלקח הישראל היו בפני עצמן מסוימים כנהוג אצל קונה בהמות ולא שייך לצרפם להמאה ושמונים ולאמר שהעשרים הם מהרוב שאינם נדרסים דבהעשרים לחוד ליכא רוב שאינם נדרסים שהרי יכול להיות שנדרס כעשרים כבשים רק שאנו צריכים לאמר לצרפם להמאה ושמונים וליקח מהם עשרים שאינם נדרסים ולאמר שבכולם יש בודאי עשרים שאינם נדרסים וזה אי אפשר שהעשרים אינם מצטרפים עם המאה ושמונים מפני שהעשרים מסוימים בפ"ע והוי כדיר בפ"ע רק המאה ושמונים שנתותרו בדיר אצל האדון המוכר יש להתיר להישראל שיקח רשות מהאדון שבשעה שהם רועים בשדה ונפרשו ממקום קביעותן אזי יקח מהם עשרים כבשים ונוכל להתירם מטעם כל דפריש מרובא פריש דהא יש כאן רוב שלא נדרסו והמותר על העשרים שיבחור אין להתיר לישראל לקנות