עונג יום טוב רכג

דמשמע גבי גיה"נ דמודו רבנן באיסור הנוהג בבני יעקב דחייל אשאר איסורין הוא רק לדברי ר' יהודא דסובר כן והוצרכו לומר בסיני נאסר אבל הם סוברים דלא חייל איסור הנוהג בב"נ אשאר איסורין א"כ אנן בדידן שפירשנו שיטת הרמז"ל דטעמא דחכמים דאין גיה"נ נוהג בבה"ט משום שאין בשרו מותר נמי נימא דסברי דאף אלו נאסר גיה"נ לבני יעקב ועד מ"ת הי' נוהג בטמאה מ"מ לאחר מ"ת שנאסר טמאה הותר גיד של טמאה והא דקאמרי בסיני נאסר היינו לדברי ר"י שהוא סובר דבדבר שנאסר קודם מ"ת א"א להשתנות אחר מ"ת ממה שהי' קודם מ"ת ע"ז קאמרי לי' דגם גיה"נ בסיני נאסר להכי אינו נוהג בטמאה אבל אינהו סברי דאף דבר שנאסר קודם מ"ת וקודם מ"ת הי' נוהג בו גיד משום שבשרו הי' מותר נשתנה לאחר מ"ת שנאסר בשרו וגידו הותר ומהאי טעמא שכתב הרמז"ל דכל מה שאנו עושין או אנו מתרחקין ממנו אין אנו עושין מחמת שעשו האבות רק מחמת שנצטווינו בסיני ולהכי אף שקודם סיני הי' נוהג בבהמה טמאה מ"מ אחר סיני שנאסר בהמה טמאה הותר הגיד ולא איכפת לן מה שנשתנה הדין מקודם סיני כיון שאנו עושין מחמת הצווי שאחר סיני: ואפשר לומר עוד דיצא לו להרמז"ל דרבנן לדברי ר"י קאמרי לי' ואינהו סברי דאף דבר הנאסר קודם מ"ת נשתנה איסורו אחר מ"ת מדברי רב דאמר גבי אבמה"ח שם מחלוקת בישראל אבל בב"נ דברי הכל מוזהר על הטמאין ודייק לה ממתניתין כדקאמר שם אף אנן נמי תנינא הרי אף שעד מ"ת נאסר אבמה"ח של טמאין נשתנה אחר מ"ת והותר אבמה"ח של בה"ט מחמת שנאסר בשרו להכי פסק הרמז"ל גבי גיה"נ דאף שנאסר לבני יעקב אפ"ה אינו נוהג בטמאה כחכמים משום דחכמים נמי לדברי ר"י קאמרי לי' ואינהו לא סברי לה ומה שלא פסק כחכמים בהא דסברי בסיני נאסר הוא משום דסובר כר"י בר' חנינא דאמר אקרא דטבוח טבח והכן כמ"ד גיה"נ נאסר לב"נ ומיושבים גם דברי הרמז"ל בפי' המשניות היטב ודו"ק: ובמק"א ישבנו דאפשר לומר דר"י לשיטתו דסובר בגיטין (דף ס') כותבין מגילה לתינוק להתלמד ומשמע בגיטין שם דסובר תורה מגילה מגילה ניתנה [ועיין ברא"ש שם] א"כ כיון דמגילה ניתנה הרי נכתב כל מעשה שהי' עד מ"ת בכתב קודם מ"ת כמו שפי' שם התוס' א"כ אז בשעת כתיבת פרשה זו הי' בכלל גיד גם טמאה דעדיין בשרו מותר ואין סברא שישתנה אח"כ להכי שפיר פריך והלא אף לב"י נאסר אבל אנן קיי"ל דתורה חתומה ניתנה א"כ נכתב כל התורה בבת אחת אחר מ"ת קודם מיתת משרע"ה להכי יום שנכתב הפסוק דע"כ לא יאכלו כבר נאסר בהמ"ט ואינו בכלל גיד וליכא שינוי כלל: ובדברי הרמז"ל בפהמ"ש שכתב שכל מה שאנו עושין או מרחיקין מלעשות הוא אינו מפני צווי האבות כ"א ממה שנצטווינו בסיני א"ש הא דאמרינן בברכות פ' תה"ש (דף כ"ו) דריב"ח אמר תפילות אבות תקנום וריב"ל אמר תפילות כנגד תמידין תקנום ומייתי הש"ס תניא כוותי' דריב"ח אברהם תיקן תפילת שחרית כו' יצחק תיקן תפילת מנחה כו' יעקב תיקן תפילת ערבית כו' תניא כוותי' דריב"ל מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות כו' וקאמר לימא תהוי תיובתא דריב"ח א"ל ריב"ח לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות עכ"ל הגמ' ולכאורה הדבר תמוה אמאי פריך אריב"ח מברייתא דקרבנות ולא פריך נמי אריב"ל מברייתא דאברהם תיקן תפילת שחרית שהוא כוותי' דריב"ח אבל לפי מה שכתב הרמז"ל א"ש דעל ריב"ל לא קשה מידי דאף דאבות תיקנו תפילות מ"מ שפיר קאמר ריב"ל תפילות כנגד תמידין תיקנום מפני שאנו אין עושין שום דבר מפני שעשו האבות להכי הוצרך לומר תפילות כנגד תמידין תיקנום ולא קשה עליו מברייתא דתניא כוותי' דריב"ח משא"כ לריב"ח פריך שפיר דאיהו אמר דגם . אנחנו עושין זה מפני תקנת האבות וקשה עליו מברייתא דתניא דטעם התפילות אצלינו הוא כנגד תמידין וזה פשוט: סימן עז שאלה ביצים קרושים הנמצאים בתרנגולת והביצים נסרכו ונדבקו היטב עם הריאה אם יש להכשיר התרנגולת או לא: תשובה אם כי ראה כבודו באחרונים שהחמירו בזה מטעם חשש נקיבת הריאה מ"מ נ"ל דיש להקל בזה דהא אמרינן בפ' אלו טריפות (דף מ"ח) הריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין ר"נ אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן מייתינן סכינא דחלש פומא ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא טריפה דמחמת ריאה היא וא"כ הכא שסרוכה לביצים נקרשים הרי יש בהן ריעותא ותלינן הריעותא בתר ביצים אם אין ריעותא בריאה ורואה שבשר הריאה שלם ויפה מכל צד ולא העלתה צמחים ואף דאמרינן התם דרב נחמיה בדיק לה בפשורי היינו משום דהתם איכא למיחש שהמכה התחילה בריאה ונקלט בדופן מחמת חולי הריאה ומזה נעשה ריעותא בדופן אבל הכא א"א לאמר שמחמת מכה שבריאה נקלטו הביצים אצלה שהרי הביצים מונחים רחוק הרבה מן הריאה כשהן בריאים ולקותא שבריאה אינו יכול להגיע בביצים כשהם בריאים וע"כ שהחולי התחילה בביצים שנימוחו ונשפכו עד שהגיעו לריאה להכי אין אנו צריכים להחזיק ריעותא על הריאה כיון שבודאי התחיל הריעותא בביצים ואין לומר דמ"מ ניחוש שמא מחמת דיבוק הביצים נתקלקלה הריאה דז"א דא"כ גבי סמוכה לדופן נמי ניחוש להכי ומאי מהני הא דאיכא ריעותא בדופן אכתי שמא מחמת זה נתקלקלה הריאה א"ו כל היכא דיש לתלות התחלת המכה בדופן לא מחזיקינן ריעותא בריאה וה"נ כיון שבודאי התחילה החולי בביצים לא מחזקינן ריעותא בריאה וכ"ז אם אין אנו רואים ריעותא בריאה אבל אם אנו רואים ריעותא בריאה ג"כ אז ודאי טריפה דהא חזינן שמחמת קלקול הביצים נתקלקלה גם הריאה וזה ברור: סימן עח ומה ששאל כבודו בסרכה על הבועה שהי' מקצתה על הבועה ורובה מתפשטת חוץ לבועה והטריף מעכ"ת וחלקו עליו איזה לומדים בבהמ"ד ורצו להכשירה: תשובה הנה טעם המכשירין הוא דסבירא להו דאזלינן בתר רובא כמ"ש בפ' א"ט (דף מ"ח) גבי ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה וכתב שם הרא"ש ז"ל דאם מקצתה סרוכה במקום רביתא דאונא ומקצתה שלא במקום רביתא דאונא אזלינן בתר רובא ואם רובה שלא במקום רביתא טרפה ואם רובה במקום רביתא כשירה ורצו המכשירין לאמר דגם בנ"ד כיון שרובה חוץ לבועה לא הוי תרתי לריעותא הדין בזה עם מעכ"ת והמכשירין טעו בזה דהך סברא דאזלינן בתר רובא לא שייך אלא כשהיא במקום שהנקב פוסל ובמקום שאין הנקב פוסל כמו גבי אונא ואומא הסרוכה לדופן דבאונא אין הנקב פוסל מפני שהדופן סותם ובאומא הנקב פוסל דאין סותם. וזאת מסתבר שהנקב הוא רק במקום אחד והסרכא המתפשטת