עונג יום טוב ריט

מצומות הגידין ותחזור להכשירה ותי' הרמב"ן ז"ל אה"נ דחזרה להכשירה אלא ודאי אם שחט אחר שנחתך הצומות הגידין טריפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה אפילו בביזור סממנין אבל חתך למעלה מצומות הגידין ושחטה כשירה כו' וכן מצינו טריפות נכשרות ריאה שנקבה ולא סביך בבשרא טריפה חזרה ונסבכה הוכשרה ודעת רחוקה היא שטריפות תחזור להכשירה בידי אדם אלא מיד שנחתך צומה"ג מתה היא ואלו חתכה מתחילה למעלה היתה חיה אבל אחר שנחתכה בצוה"ג שוב אין לה תקנה שכבר נכנס בה החולי ואין לה תקנה ולא דמי לריאה שמעצמה עומדת ומתחילה להסתבך עכ"ל הרי שדעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דגבי ריאה הסמוכה לדופן הויא טריפות שחוזר להכשירו ע"י סתימה ולא נחלקו הרמב"ן והרא"ש ז"ל אלא גבי צוה"ג אם מהני חיתוך למעלה ממקום טריפות דלהרמב"ן מהני ולהרא"ש לא מהני תיקון בידי אדם אבל גבי ריאה הסמוכה לדופן הטריפות חוזר להכשירה ומשום דלא ממעטינן ביבמות (דף ע"ו) בלישנא דזהו פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום אלא קרום שעלה מחמת מכה מחמת דסתימת קרום בעלמא לאו סתימה הוא דכיון שאינו רגיל להעלות סופו ליפסק אבל סתימת סביך בבשרא דאין סופו ליפסק הוי סתימה מעלייתא ושפיר חוזר להכשירו: ובזה א"ש מה שהקשה הר"ן מהא דאמרינן (דף נ"ד) גבי טבי רישבא מחו בכוליתא וקטלו ואפ"ה אין בו טריפות משום דגמירי דאי בדרי ליה סמא חיי אלמא דכל היכי דמהני תקנה לא מיקרי טריפה כלל וכן אמרו (בדף ס"ח) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לפי מה שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו מותרין יכול אף זה כן ת"ל טריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתה שוב אין לה התיר ע"כ הרי דדבר ברור הוא דטריפות אין לו היתר ואמאי אמרינן גבי ריאה הסמוכה לדופן דכי לא סביך טריפה וכי סביך חוזר להכשירו אבל לפמ"ש הרא"ש ז"ל לא קשה דהא דפשיטא להו דטריפות אין לו היתר היינו בידי אדם דדבר שיש לו תקנה ביד"א ע"י ביזור סמים לא מיקרי טריפה ואם נטרפה ע"כ דלא מהני ליה תקנה בידי אדם ע"י ביזור סמים אבל בידי שמים שפיר יש תקנה לטריפות וקודם התקנה הוי טריפה וחוזר להכשירה וכן הא דקאמר גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו מה טריפה אין לה תקנה היינו נמי בידי אדם דלפי שאם נדמה בשר שיצא חוץ למחיצתו למע"ש וביכורים היה מועיל לו חזרה בידי אדם שמחזירן והן מותרים להכי קאמר קרא כטריפה שאין לה היתר בידי אדם וכיון דאין לו היתר ע"י חזרה בידי אדם לא מהני נמי אם הוחזר האבר מאיליו דגבי חזרה לא שייך לחלק בין הוחזר מאיליו או ע"י אדם דכיון דלא מטרף ע"י יציאה ולא נאסרו אלא כשהן בחוץ וכשהוחזר מאליו מותר ממילא כשהוחזר ע"י אדם נמי מותר דדוקא גבי טריפות שייך לחלק דחולי שיכול להתרפאות ע"י אדם וסמא בידו לא מיקרי מכת מות אלא נכנס בה סכנת מות אבל חולי שאין לה תקנה בידי אדם אף שיכולה להתרפאות בידי שמים מיקרי מכת מות וכבר התחיל מיתה בה אבל גבי חזרת אבר היוצא אין סברא לחלק בזה וכיון דילפינן מקרא דבשר בשדה טריפה שאין חזרה מועיל לבשר היוצא ובמה שיצא חוץ למחיצתו נטרף ממילא הוי טריפה אפילו אם הוחזר מאליו ועוד דאפילו נימא דגם גבי אבר היוצא נמי היה אפשר לחלק בין החזירו להוחזר מאיליו מ"מ שפיר יליף דאסור בכל ענין דהא שם אפשר להחזירו בידי אדם [כדתניא שם בברייתא שחטו ואח"כ החזירו דמשמע שהוא מחזירו ביד] וכיון דמצי להחזיר בידי אדם הרי סמיה בידן וכל דבר שיש לו תקנה בידי אדם לא מקרי טריפה וכיון דהכתוב קראו טריפה ודאי דלא מהני חזרה עכ"פ הא דקאמר הש"ס מה טריפה אין לו היתר היינו בידי אדם אבל בידי שמים דעת הרמב"ן והרא"ש דאף שניטרף חוזר להיתרו ע"י קרום שרגיל להעלות ואינו נפסק: וכן מצאתי להרא"ה ז"ל בבדק הבית (דף ה') שחילק לענין זה בין דבר שבידי אדם לדבר שבידי שמים אלא שהוא כתב שם בדרך אחר דבדבר שרפואתו בידי אדם לא מיטרפא כלל ובדבר שרפואתו בידי שמים פעמים נעשה הנקב והחולי באופן שאין בו כח להעלות ארוכה וקרום ובזה שפיר מיטרפא ולפעמים נעשה הנקב באופן שיכול להעלות בו קרום ובזה לא מיטרף גם קודם שמתחיל להתרפאות להכי מספק אנו אוסרין קודם שעלה הקרום וכשאנו רואים שעלה קרום אגלאי מילתא למפרע שלא נטרפה כלל וכן הביא הר"ן ז"ל בשמו בפא"ט ואף לדבריו ז"ל צ"ל מה דבקרום שעלה מחמת מכה טריפה ולא הויא סתימה ובריאה הסמוכה לדופן וסרכה כסדרן הוה סתימה ולא מיטרף למפרע אם אנו רואין שעלתה סתימה הוא כמ"ש הרא"ש ששם רגיל להעלות קרום ואינו מיפסק ובקרום שעלה מחמת מכה סופו ליפסק וכיון שהרא"ש ז"ל תלי לה דאין סופו ליפסק הוא משום דרגיל להעלות קרום גבי ריאה הסמוכה לדופן ובסרכא כסדרן א"כ אף אנו נאמר בהני נקבי הזיעה שלא ראינו מעולם שבאו הני נקבים בלא קרום ותמיד כשהם נמצאים יש קרום עליהם א"כ הרי רגילים להעלות קרום ושפיר יש לומר שהקרום סותם הנקב ואינו נפסק והוי סתימה מעלייתא והוי פסול שחוזר להכשירו כדעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל או דאגלאי מילתא למפרע שלא נטרף מעולם כדעת הרא"ה ז"ל: ואף שהרשב"א ז"ל במשמרת הבית מחולק על הרא"ה וכתב שאין שום טריפות חוזר להכשירו ומה שמתירין סירכה כסדרן וריאה הסמוכה לדופן הוא משום דלא נטרפה מעולם מחמת שהסתימה היתה אצל הנקב מתחילת הווייתו ואף שלא היה קרום ולא נטרף מעולם ואף דבעינן סביך בבשרא וההסתבכות לא נעשה אלא אחר שנעשה הנקב מ"מ הסתימה היה מועלת אף קודם שנסתבך והא דבעינן סביך הוא מפני שאנו חוששין לה מן הספק שלעתיד שמא לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אלא אם סביך ומ"מ אפשר שסתמה הדופן היטב ולא נפרדה עד שנסתבך הדופן בבשר ולא זהו פסול החוזר להכשירו דמתחילה נמי בשעת סיבוך אפשר דעדיין לא טריפה ממש היא שהדופן היתה סותמתה עכ"ל הרי מבואר דלא מיקרי סתימה אא"כ היה מתחילת הווית הנקב שלא נטרף מעולם וגבי זיעה אפשר דהקרום נעשה אח"כ ולא מיקרי סתימה וכ"כ הש"ך (בסימן ל"ט) מ"מ הא בארנו דדעת הרמב"ן והרא"ה והרא"ש אינו כן אלא דאפילו סתימה דאח"כ נמי מהני ולא איכפת לן להא דפסול שחוזר להכשירו כמו שבארנו: ולפי"ז כיון דהני נקבים שמוציאין דם ואינם מבצבצין לא נמצאו מעולם בלא בשר בלוי שעליהם והם נמצאות תמיד תחת קרום או בשר בלוי א"כ חזינן דנקב כזה רגיל להעלות עליה קרום תמיד ושפיר מקרי סתימה מעלייתא וגם אין סופו ליפסק שאינו דבוק למקום אחר: **( הגה"ה ודברי הרשב"א ז"ל שם במשמרת מוקשים לכאורה למעיין בהם דאטו משום ספיקא מקילינן ואמרינן שמא לא נפרדה עד שנסתבכה בבשר הדופן אדרבה בעינן למיזל לחומרא שמא לא נסתמה יפה קודם ההסתבכות:)**