עונג יום טוב ריז

דמעיקרא הוי סבר הש"ס דמת עכומ"ז לא מטמא אף במגע ומשא היינו דלא מטמא טומאת שבעה כדין מגע ומשא שבמת אבל טומאת ערב כנבילה ידע הש"ס גם מעיקרא שמטמא דאף דלא קרי אדם מכ"מ לא גרע מבהמה שמטמא במותה טומאת ערב במגע ובמשא [והכי משמע לשון רש"י ז"ל שם בד"ה כל הורג נפש שכתב שם ומדבעי טומאת שבעה אלמא מטמא ע"כ הרי משמע דקושית הש"ס לרשב"י הוא רק מהא דמטמא טומאת שבעה אבל אי מטמא טומאת ערב לא קשה לרשב"י וזה ידע הש"ס גם מעיקרא] וכיון דטומאת ערב איכא גם אם נגע בחלל עכומ"ז ממילא בעינן לטמויי טומאת שבעה מספיקא דלמא אקטיל חד מישראל לפמש"כ לעיל דמחזיקין מאל"א ומכ"ש מטומאה לטומאה דשם טומאה אחת היא ואף דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ורובא מתי עכומ"ז היה מ"מ אפשר דרשב"י סובר כר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה: סימן עב שאלה סרכה שלא כסדרן על הריאה במקום שנתרוקן הבשר והקרומים דבוקין זה בזה עד שאם נוקבין במחט אין רוח יוצא מחמת דיבוק הקרומים מה דינה: תשובה לכאורה כיון דסרכה שלא כסדרן אפילו אם הלכה ע"י מיעוך בעי בדיקה והכא ליכא בדיקה דהא חזינן דדיבוק הקרומים מעכב הרוח מלצאת דאפילו בנקיבת מחט נמי אין הרוח יוצא וא"כ הרי לא נבדקה הריאה: אולם לכאורה יש להקל דהא עיקר טריפות נקובת הריאה הוא משום שהנקב מוציא רוח כמ"ש רש"י בחולין (מ"ו) ד"ה ל"ל בדיקותא שכתב שם ואע"פ שהקרום סותם הנקב ואין מוציא הרוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום עכ"ל הרי משמע דעיקר טריפות דנקיבת הקרום הוא משום שמוציא רוח ואם כן הכא שהקרומים דבוקים זה בזה עד שאינו מוציא רוח אפילו מנקבין במחט הא גופא לא גרע מסתימה דעלמא וכן משמע בנקה"כ (בסימן מ"ג) גבי טחול דעיקר טעם דנקיבת קרום הריאה הוא משום שהרוח יוצא מחמת הנקב: מיהו ז"א דמאן לימא שמתחילת עשיית הנקב היו הקרומים דבוקים זה בזה דילמא מתחילה היה במקום הסרכא נקב ועדיין היה שם בשר והיה הרוח יוצא מהנקב ואח"כ נדבקו הקרומים עד שאין רוח יוצא ואנן קיי"ל דלא מהני סתימה אא"כ הוי סתימא דמעיקרא כמו סתימת הדופן בריאה או סתימת הכבד במרה אבל סתימה דאח"כ לא הוי סתימה ומה"ט אין סרכה סותמת והא דאמרינן בחולין (דף מט) חלב טהור סותם ולא חיישינן דילמא עלה השומן אחר שניקב אפשר לאמר דהתם אמרינן אין דרכה להיות משבחת במידי דמיטרפא בי' כדאמר בחולין (דף נ"ז) גבי ניטלה הנוצה והגדילה כנפים יותר מן הראשונים דפריך ודילמא קא סבר טריפה משבחת ומשני דבמידי דמטרפה אינה משבחת אבל הכא בדביקות הקרומים חיישינן שמא אחר שניקבה נדבקו: מיהו נראה דאפשר לומר דהוי ס"ס דהא הרא"ש כתב בחולין בפ' א"ט דבהמה שנטרפה מחמת סירכה הוי רק ספק טריפה לענין החלב שנחלב ממנה ואף שהש"ך כתב ביו"ד (סימן פ"א ס"ק ט') דאיכא סרכות שהן ודאי טריפות דהיינו סרכא שלא כסדרן מ"מ דעת הגאונים ז"ל דשלא כסדרן הוי רק אם נסרך ראשונה לאונה השלישית אבל אם נסרך אונה לחברתה הסמוכה לה מיקרי כסדרן וכן בסרוכה לשומן איכא כמה מרבוותא דמכשרי כמ"ש הב"י ביור"ד (סימן ל"ט) עיי"ש. וא"כ לא הוי אלא ספק טריפה ושפיר הוי ספק ספיקא שמא ליכא כאן נקב והסרכה באת מחמת הפשטת ליחה בעלמא. ואת"ל שבא מחמת נקב שמא נעשה אחר שנדבקו הקרומין זה לזה והוי סתימא דמעיקרא שלא נטרף כלל: ודע שיש לעיין הא דבכל מקום שהוזכר בש"ס בדיקה גבי ריאה הוא רק בנפיחה אי מפקא זיקה כמו בריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בדק לה בפשורי וממילא היכא דא"א לבדוק בפשורי כגון שיש טינרי המעכב הבדיקה וטינרי לא מיקרי העלתה צמחים דצמחים הוא בועה ולא טינרי] אסורה ולא מהני מה שנראה בעין שאין כאן נקב ובשאר דוכתי מהני בדיקה במראית עין שאין כאן נקב כדאמרינן שם (בדף נ"ו) גבי קרום של מוח בעוף שהכתה חולדה על ראשה למ"ד דמהני בדיקה דרב שיזבא בדיק בשימשא פרש"י ז"ל נגד השמש מסתכל אם