עונג יום טוב רטז

ואמאי יכול לגרשה עיי"ש ולכאורה מוכח מזה דסובר הרמב"ם ז"ל דגם בספק מ"ע מן התורה ספיקא לקולא: ואפשר לדחות דאין ראי' מזה דספיקא דאורייתא לקולא אלא התם הטעם משום דכל מוציא ש"ר שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דאע"ג שהבעל אינו יודע אם זינתה או לא רק שהביא עדים לב"ד שהעידו שזינתה דאנן לא קיי"ל כרבי יהודא דבעינן שישכור עדים ורק אם טען לא מצאתי לבתך בתולים והביא עדים ע"ז יש לו דין מש"ר כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (בהלכה ו') כיצד הוש"ר שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הם עדי שזינתה בפניהם ואם הביאה עדים שהזימו עדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר ילקה ונותן מאה סלעים עכ"ל דמשמע שהבעל לא ידע שזינתה רק שלא מצא בתולים וביקש על הדבר ומצא עדים שזינתה אבל הוא לא ידע אם זינתה וא"כ לא שייך שויא אנפשיה חד"א. דהא לא אמר שזינתה ובמה שאמר לא מצאתי לבתך בתולים לא שויא אנפשי' חד"א אלא באשת כהן או בנתקדשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דליכא ספק ספיקא אבל באשת ישראל שנתקדשה אחר ג"ש לא שויא אנפשי' חד"א דהא הוי ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק באונס ספק ברצון כדאמרינן בכתובות (דף ט'). מ"מ הא כתב הרמב"ם ז"ל שם (בפ"ג ה' וא"ו) דאם אמר לא מצאתי לבתך בתולין ולא אמר שזינתה תחתיו וכן אם אמר שזינתה תחתיו ולא הביא עדים ה"ז פטור וכיון דבעינן שיאמר שזינתה תחתיו מלבד מה שיאמר לא מצאתי בתולים א"כ הרי שויא אנפשיה חד"א: ועיין בש"מ בכתובות (דף מ"ה) בהא דאמרינן שם נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עלי' ש"ר הוא אינו לוקה ופירש"י אינו לוקה אם כיחש וכתב הש"מ וז"ל דהא ודאי אין המלקות בא לו ע"י מה שהוזמו דמפני שעדיו הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת הי' דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו ולכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים והרמב"ם ז"ל (בה' נערה) לא כתב כן שכ' כיצד הוצאות ש"ר שיבוא לב"ד ואם הביא האב עדים והזימו עדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים עכ"ל אפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו עדים שהביא הבעל וגם הבעל בעצמו יודה ששקר דיבר ובהזמת העדים לא סגי שהרי הוא עומד וצווח שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או מחר יביא עדים ואין ללקות מספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ונמצאו שהעידו שקר והרי לשון זה מיותר א"ו כדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה אם כיחש פירש כיחש דבריו הראשונים עכ"ל הש"מ בקיצור הרי חזינן דמיירי שהודה שדיבר שקר או שהודה שאמר שקר במה שאמר שלא מצא לה בתולים ובאמת מצא או שאמר שראה שזינתה והודה שלא ראה והעמיס הש"מ זה בלשון הר"מ ורש"י ז"ל: ובאמת הדבר מוכח מעצמו דבלא"ה קשה טובא לפי מה דמשמע פשטא דתלמודא ולשון הרמב"ם שאמר רק לא מצאתי לבתך בתולים א"כ אמאי עונשין אותו מלקות ומאה כסף הא אפשר לומר שהאמת הדבר שלא מצא והלא הי' חובה עליו לבא לב"ד דהא מהאי טעמא קבעו חכמים יום מוגבל לנשואי בתולה ליום רביעי כדי שאם יהיה לו טענת בתולים יבא לב"ד ולא יתקרר דעתו כמבואר כ"ז בפ"ק דכתובות בגמרא ורש"י ותוס' שחובה עליו לבא לב"ד שיתברר הדבר ואם מצא עדים שהוזמו הוא מה פשע בזה ואפילו אם אמר שיודע בעצמו שזינתה הא אפשר שאמת הדבר דהעדים הוזמו ולא הוכחשו כמ"ש הש"מ א"ו דמיירי שהודה שאמר שקר במה שאמר שלא מצא בתולים או שראה שזינתה כמ"ש הש"מ מ"מ מאי מהני חזרתו הא שוי' אנפשי' חד"א אלא דבמש"ר גלי קרא דלא חיישינן למה דשויא אנפשי' חד"א ורמי עליו קרא מ"ע דולו תהי' לאשה ועוד דבמוציא ש"ר אתי עשה דולו תהי' לאשה ודחי ל"ת דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לפי דבריו שזינתה דהא בדידה ליכא ל"ת שהיא מכחשת ובדידיה איכא עשה ודחי ל"ת אבל בספק מש"ר אין ספק עשה דוחה ל"ת ולהכי בספיקא דדינא כמו מש"ר על נשואי הראשונים כיון דהוי ספק אם יש כאן מ"ע או לא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא שאמר שראה שזינתה ואין ספק קיום מ"ע דולו תהיה לאשה דוחה איסור דשויא אנפשי' חד"א: ואין לומר דלפי זה תקשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דאם רצה לגרש יגרש דמשמע שאם רצה שלא לגרש הרשות בידו הא שויא אנפשיה חד"א ומחוייב לגרש ז"א דהא הראב"ד ז"ל כתב (בפי"ח מה' א"ב ה"ט) ועיין במל"מ שם גבי אשה שאמרה טמאה אני לך אם אמרה אחר מיתת בעלה שהיא טהורה ולא אמרה כן אלא כדי להפקיע עצמה מתחת בעלה מותרת לכהונה משום דזה הוי אמתלא א"כ ה"נ מאי דמשמע מדברי הרמב"ם שאם רצה שלא לגרשה הרשות בידו היינו אם יתן אמתלא לדבריו ויאמר שמה שאמר שיודע שזינתה הוא מחמת שרצה לאוסרה עליו והוי אמתלא טובה ומהני אבל אם רצה לגרשה רשאי היינו אם לא נתן אמתלא לדבריו למה אמר שיודע שזינתה רק שחזר מדבריו שבתחילה אמר שיודע שזינתה חזר בו ואמר שאינו יודע שבזה שויא אנפשי' חד"א ודין מש"ר אין כאן משום דלא נפשטה בעיין אם יש בנשואין הראשונים דין מש"ר להכי אם רצה לגרש יגרש משום דשויא אנפשי' חד"א ואם רצה שתהא אשתו ויתן אמתלא לדבריו רשאי: ויש להביא ראיה דלהרמב"ם ספק מצוה לחומרא דהא אמרינן בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסרה מתחילתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שא"ש אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו ועכומ"ז שליחותייהו עבדי ופריך ואימא דבהדי עגל ליתסר מכאן ואילך לישתרי ומשני מאן מוכח ע"כ אלמא שנאסרו כל האשירות משום הנך דבהדי עגל והקשו המחברים האחרונים ז"ל דהא להר"מ ספיקא לקולא ונהי דלא שרינן משום רובא משום דהוי קבוע מ"מ הא בספק השקול נמי מה"ת שרי ומהני ביטול כמו טלמסאות של עכומ"ז ואין לומר דלא מהני בספק משום דמוקמינן אחזקה כמו שהיתה אסורה קודם ביטול דכבר כתבנו לעיל בתשובה (בדיני חמץ) דלא מהני חזקה אלא אם אנו באין לדון על הדבר מזמן לידת הספק והלאה אבל לא מהני חזקת איסור להחזיק האשירה שקודם ביטולה היתה של ישראל שאם אנו באין לאוסרה ולאמר שלא יועיל הביטול אנו צריכין לאמר שקודם ביטולה היתה של ישראל וזה לא אמרינן עיי"ש. וא"כ קשה אמאי נאסרו כל האשירות ולא מהני להו ביטול הא מן התורה ספיקא לקולא אבל אם נימא דספק מצוה לחומרא א"ש דביעור עכומ"ז הוי מצוה שנצטוו אחר כניסתן לארץ כדאמר בע"ז (דף מ"ה) וספק מצוה לחומרא וכן נראה לי בהא דאמרי' ביבמות (דף ס"א) דקאמר רשב"י קברי כותים אין מטמאין באהל משום דאתם קרוין אדם ואין הכותים קרוין אדם ופריך הש"ס מקרא דכתיב כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו ומשני דלמא איקטיל חד מן ישראל והקשו האחרונים ז"ל הא להרמב"ם ספיקו לקולא ולמה ניחוש דאיקטיל חד מן ישראל. אבל לפמש"כ א"ש דסובר כר"י דאית לי' ביומא (דף ח') דהזאה בזמנה מצוה וספק קיום מצוה לחומרא מיהו אכתי קשה נהי דספק מצוה לחומרא מ"מ אמאי חייבין להזות משום דלמא איקטיל חד מן ישראל הא כאו"א פטור מלהזות דבעינן למיזל בתר רובא ורוב חללי כותים היו וכ"א יתלה דאפילו אם יקטול חד מישראל מכ"מ הוא נגע בכותי ולא נגע בישראל ונראה דגם זה ניחא בלא"ה דאף דהתם אמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי ממעטינן קרא דמשמע