עונג יום טוב רב

את הנפש דפריך אי דגמר דינא בר קטלא הוה אלא דלא גמר דינא ה"נ מיירי בלא גמר דינא והא דלא קאמר גבי עיה"נ נמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא אפשר לומר דגבי עיהנ"ד לא מצי לאוקמי בלא"ה בגמר דינא משום דסובר דאין שחיטה מטהר מידי נבילה בעיה"נ אחר גמ"ד ובע"כ דמיירי קודם גמ"ד וע"ז פריך אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ואף שעדיין לא נגמר דינם מ"מ כיון שהב"ד יגמרו דין של שאר השלל יאסר ממילא הצפור הזה כל היכא דאיתא ויאסר ויהא תקלה אלא לשחיטה ויכול לשוחטה ולשורפה אח"כ ואע"ג דעיקר דינא הוא בהריגה ובשחיטה לא מקיים מצות לפי חרב כמש"כ מ"מ כיון דלא נגמר דינו לא איכפת לן לקיים מצותו כדין כמו שאמר גבי עוף שהרג את הנפש בתר הכי אף שדינו בסקילה רשאי לשוחטו כיון דלא נגמר דינו אבל גבי בהמת עיר הנדחת בסנהדרין שם שנגמר דינו אסור לשוחטה אי אמרינן דמטהר מידי נבילה ואין זה לפי חרב והוי א"ש מה שעמדנו ע"ז מכבר מאי דבחולין פשיטא ליה להש"ס דמטהר מידי נבילה דהא אי לאו קרא דחיות הוה אמינא דמצי מייתי לה לשחיטה אע"ג דבעינן שחיטה מעלייתא ובסנהדרין איבעיא לן ולא איפשטא. ומצאתי כעת בס' נחל איתן על הרמב"ם ז"ל שעמד ג"כ בזה. ולפי מש"כ דמיירי קודם שנגמר דינו א"ש דלעולם אימא לך דלאחר שנגמר דינו אינו מטהר מידי נבילה: ועוד נ"ל דיש לחלק דהא דאמרינן בסנהדרין דאיכא למימר דאינו מטהר מידי נבילה הוא מטעם שכתב רש"י ז"ל דכיון דדינה במיתה אם שחטה אינו חל על השחיטה שם שחיטה אלא שם מיתה וכלשון האבעיא לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ל"ש מיקטל קטלה והסברנו הדבר דכיון דשחיטה בעי מעשה בידי אדם וכדתנן בחולין (דף ל"א) נפלה סכין מידו ושחט פסולה ועיין מהרש"ל ביש"ש שכתב דאף דשחיטה א"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא יתיר בשר באכילה אין השחיטה מתיר] וכאן כיון שחל על מעשה זו דין הריגה לא חל עליו דין שחיטה דכיון דלהריגה קיימא חל ממילא על מעשה שלו שם מצות לפי חרב ולא שם שחיטה ודמי קצת למש"כ התוס' בשבת (דף כה) דהא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אע"ג שיכול להנות ממנו ולבשל בו ביו"ט מ"מ כיון דאיכא בהאי מעשה צורך גבוה וצורך הדיוט דצורך גבוה לבער את התרומה וצורך הדיוט הוא לצורך תבשילו אתי צורך גבוה ומבטל צורך הדיוט וחל על מעשה הבערתו שם צורך גבוה וכתיב לכם ולא דגבוה וה"נ כיון דחייבתו תורה להרוג את הבהמה אף אם שחטה חל על מעשה דידיה שם הריגה ולא שם שחיטה [ואע"ג דבשחט פרה אדומה ונשחטה בהמה אחרת עמה אמרינן בחולין (דף לב) דלר"נ פרה פסולה ובהמה כשירה ולא אמרינן דאף דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ הכא חל על מעשה דידיה שם שחיטת פרה שהוא מצוה וממילא תהא פרה כשירה ובהמה פסולה שדומה כאילו נשחטה בלי מעשה אדם התם שאני דבמעשה שנשחטה בהמת חולין ליכא מצוה משא"כ הכא דבהאי בהמה גופא איכא מצות לפי חרב ומתבטל מעשה שחיטה ממנה ודו"ק] ודמי לנפלה סכין ושחטה דפסול וה"נ כיון דעל מעשה דידיה חל מצות הריגה דמי לנשחטה מאילי' וכ"ז הוא אם שחטה לצורכו ולא לשחיטת מצוה אבל אם שחטה לה לטהרת מצורע שזה גופא מצוה לא מתבטל שם שחיטה ממנה מפני שם הריגה דזה מצוה וזה מצוה אע"ג שיכול לקיים טהרת מצורע באחרת מ"מ כיון שלקחה כבר חל עלי' דין צפור מצורע ואפשר דסובר רנב"י כר"ל בקדושין (דף נז) דלקיחתה אוסרתה] ומהניא לה שחיטה שפיר אי לאו קרא דחיות דממעטינהו אבל בשאר בהמה ששחט אימא דלא מהני שחיטה ואין אוקימתא דרנב"י סותר לבעיא דר"ח בסנהדרין: ועוד יש לחלק דהא דבעי ר"ח לומר דאפי' שחטה מישחט אינו מטהר מידי נבילה דזהו דין מיתה שדנה תורה ה"מ היכא דשחטה סתם ולא כיון לקבוע בה דין שחיטה רק שכיון לבערה כדין שלל של עיר הנדחת אלא שלא הרגה בהריגה בעלמא ושחטה בזה אפשר לומר דכיון דדינה במיתה לא חל עלי' שם שחיטה אבל אם כיון בפירוש לשחטה לשם שחיטה ולא לשם ביעור שלל של עיה"נ ודאי דמהני בה שחיטה וכמש"כ כמה פוסקים לענין מצות דאף למ"ד מצות אינן צריכין כוונה מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וה"נ כיון דעיקר הטעם הוא כמ"ש רש"י ז"ל שהתורה קבעה בה דין מיתה לא מיקרי שחיטה והיינו היכא שחל על מעשיו מצות ביעור השלל אבל אם כיון בהדיא לשם שחיטה ולא לשם מצות שלל עיה"נ מהני השחיטה וכדאמרינן גבי קדשים אף דסתמא הסכין מושכתן למה שהן מ"מ אם מחשב מחשבה אחרת פוסלתן] ולהכי איצטריך קרא למעטינהו דפסולות לטהרת מצורע משום דעומדות להריגה ולא מיקרי חיות ויש לחלק עוד בין שחיטת עוף לבהמה ע"פ מש"כ הפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה אלא שלא רציתי להאריך עוד בזה ודו"ק: והואיל וקיימינן בסוגיא דחולין (דף ק"מ) נזכיר כאן מה שקשה על דברי התוס' שם ד"ה למעוטי וז"ל וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא עכ"ל וכבר תמהתי בזה דהא איסורי הנאה אינו יכול להקדיש כדאמרינן בשור הנסקל הקדישו אינו מוקדש וכיון שאינו יכול להקדישו הקרבן פסול כדאמרינן בב"ק (דף סו) אימת אילימא לפני יאוש ל"ל קרא ופירשו התוס' שם ובסוכה (דף ל' ע"א) ד"ה כי יקריב דהיינו טעמא דפשיטא ליה להש"ס דהקרבן פסול לפני יאוש משום דאינו יכול להקדישו והרי הוא חולין עיי"ש: ומצאתי להגאון בתשובות פני אריה שהקשה ג"כ קושיא זו על דברי התוס' ונראה לפענ"ד דכוונת התוס' דמיירי שהקדישו והקריב הקרבן קודם הגמ"ד דיכול להקדישו שלא נאסר עדיין בהנאה ועיקר ספיקותם הוא משום דקיי"ל דרובע ונרבע ושור הנסקל פסולין לקרבן אף ע"פ עד אחד דלא מחייבו מיתה ולקרבן פסולים וע"כ נסתפקו התוס' בבהמת עיר הנדחת שלא נגמר דינו אי אסורה כמו שאר חייבי מיתה הואיל ולהריגה קיימי דמי ממש לרובע ונרבע ע"פ עד א' דפסולין ועוד גריע מהם שלא יבואו הם לדין מיתה ובהמת עיה"נ תבוא לדין מיתה רק שעדיין לא נגמר דינו או דילמא דלא דמי כלל דרובע ונרבע ושור הנסקל שנעבד בהם עבירה הפוסלן משא"כ בהמת עיה"נ אין בה פסול בעצמותה רק משום לתא דבעלים נתחייבו מיתה ועבירת בעליהם גרם גם להם חיוב מיתה ע"כ כשרים הם כ"ז שלא נגמר דינם אבל לעולם אחר שנגמר דין דנאסרו בהנאה לא מהני בהו הקדש ודו"ק: סימן סט שאלה לפעמים נמצא בריאה הדלדולים שבשיפולי האומא או האונא ונסרכו הדלדולים זה לזה ונסתפקו השו"ב אם לדון בזה דין הדלדולים שכתב הד"ם (סימן ל"ט) שא"צ להסירן ולבודקן כלל וכ"ה המנהג או כיון שדבוקים הדלדולים זה לזה אנו צריכין לחוש שמא סירכא היה מאונא לאונא שלא כסדרן ונתכסה אח"כ הסירכא בדלדולים ויבואר בסימן זה פרטי דיני ספק טריפה: תשובה תנן ביבמות (דף ל"א) וכולן שהי' בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתיבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכו' ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים