עונג יום טוב קצט

אבל באמת לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דכיון דסימן של עיה"נ מטהר מידי נבלה אמאי אינו מתיר באכילה ומאי איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה והיכן מצינו שאם הסימן אסור בהנאה לא יועיל שחיטתו להתיר באכילה גם חלק הבהמה שאין בו איסורי הנאה בשלמא לשיטת רש"י ז"ל שכ' דר"ח בהך מימרא סובר שהסימן של עיה"נ לא מהני ביה שחיטה משום דשחיטה אין לה רק דין מיתה בעלמא משום דכתיב לפי חרב ניחא כיון דהסימן של עיה"נ אין בו דין שחיטה גם חלק עיר האחרת אסור דאין בע"ח ניתר בסימן א'. אבל לדברי הר"ן ז"ל דר"ח קאי גם בהך סברא דמהני שחיטה לסימן של עיה"נ רק שהוא אסור בהנאה לחוד א"כ הסימן השני שאין בו איסור הנאה יהא מותר לגמרי שאין איסור הנאה שבסימן של עיה"נ מעכב מלהתיר חלק השני באכילה כיון דיש בכל הבהמה דין שחיטה לטהרה מידי נבילה ואיסור הנאה ודאי דלא מעכב בשחיטה דהא שוה"נ מהני ביה שחיטה אע"ג דהוא אסור בהנאה. ועיין תוס' ב"ק (דף ע"א) ד"ה איסורי הנאה דהא דקאמר בחולין מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא לאו דלא מהני שחיטה באיסור הנאה אלא משום דלא חזי לפתח אהל מועד אבל שחיטה מהני וכיון דשייך בו דין שחיטה אמאי חציה השני אסורה באכילה וצ"ל דסובר הר"ן ז"ל דאין כח בסימנים להתיר באכילה אם הם עצמם אסורים דכיון דכל היתר הבהמה תליא בהיתר הסימנין ואם הם עצמן אסורין איך יתירו הבהמה מ"מ אכתי קשה דהו"ל להרמז"ל לפרש דחלק עיה"נ אסור בהנאה ג"כ וחלק של עיר אחרת אינו אסור רק באכילה לחוד וכמש"כ הר"ן ז"ל דאין אסור חלק עיר האחרת רק באכילה מפני שאין כח בסימנין להתיר באכילה והרמז"ל כתב סתמא בהמה אסורה: ע"כ הי' נלע"ד דיש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מ"ט עיסה כמאן דפליגא דמי ולשון כמאן דפליגא דמי לא א"ש דהול"ל עיסה דאפשר למיפלגה [עיין ביצה דף כ"א] ועוד קשה לי טובא לדעת האחרונים ז"ל דבעיסה אמרינן יש ברירה וחלק של עיר הנדחת אסורה ושל עיר האחרת מותרת הא גבי עיר הנדחת אמרינן בסנהדרין (דף קי"ב) בעי ר"י שער נשים צדקניות שבה מהו ומסיק רבא דמותר משום דדרשינן וקבצת ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה וכן דרשינן בחולין (דף פ"ט) גבי מכסין בעפר עיה"נ משום דמחוסר תלישה קביצה ושריפה וכיון דצריך להפריד חלק עיר הנדחת מחלקה של עיר אחרת הוא מחוסר תלישה כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"א) דדרשינן התם וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ופסלינן כותב על קרן הפרה וקוצץ ונותן לה וכתבו התוס' בד"ה יצא דמה"ט פסול אם כתב הגט על קלף גדול וחתך ונתן לה וכן פסק בה"ג ור"ת והרא"ש והובא בש"ע אה"ע (סימן קכ"ד) והר"ן ז"ל כ' שם בפרק המביא דכל שאין החתך דבר מועט ליפותו אסור וא"כ הכא דצריך לחתוך המחצה של עיר אחרת מיקרי מחוסר קציצה [ועיין תוס' שם דילפי דין גט מדין עיה"נ]: ועוד נלע"ד אפילו לשיטת הסוברים דכל היכא דיכול ליתן הגט בלא חיתוך וקציצה כשר אף אם קצצו היכא דאינו קוצץ ממחובר או מבע"ח מ"מ בעיסה חציו של עיר הנדחת וחציו של עיר אחרת מודו דהכא ודאי דצריך לקצץ חלקה של עיר האחרת דלמה יפסיד בחנם לאנשי עיר אחרת ובל תשחית נמי איכא ודאי דמיקרי מחוסר קציצה ודמי לקרן הפרה דהתם נמי רשאי ליתן לה הפרה בשלימות ומתכשר הגט אם נתן לה הפרה ואפ"ה אם קצץ מיקרי מחוסר קציצה ופסול כדאמר בגמרא בהדיא משום דבע"ח חשיבי והקוצץ מהן חשוב כקוצץ מן המחובר ומיקרי מחוסר קציצה וה"נ ממון חבירו חשוב הוא כיון שאינו מתחייב בשריפה וצריך לקוצצה ומטעם זה צריך להיות מותר גם חלק עיר הנדחת משום דמחוסר קציצה ודמי קצת להא דאמרינן בביצה (דף ל"ח) ממונא חשוב ולא בטל. וזה תימא גדולה שלא הרגישו האחרונים ז"ל בזה: ע"כ נלע"ד דבאמת הא דאמרינן עיסה מותרת הכוונה שגם חלקה של עיר הנדחת מותרת לגמרי ומה"ט שכתבנו דכיון דבעיה"נ אינו נאסר אלא דבר שאנו יכולין לעשות בהם הדין שקבעה בה התורה בלי שום מעשה אחר הגמר דין של ב"ד ובעיסה זו מחובר חלקה של עיר אחרת נפטרה העיסה לגמרי מדין של עיה"נ. ואף דקיי"ל אין ברירה וצריכין אנו לשרוף גם חלק של עיר אחרת מ"מ כיון דבאמת אנו צריכין להפריד חלק של עיר האחרת ולשרוף רק חלק של עיר הנדחת. רק שאין אנו יכולים לברר החלקים ומטעם זה אנו שורפין שניהם אבל באמת הי' ראוי להפרידם וכיון שראוי להפרידם אף שנשרוף שניהם נתבטל מעיסה זו דין שריפת שלל עיר הנדחת. וכה"ג נמי תנן בגיטין (דף כ"א) שכותב גט על קרן הפרה ונותן לה את הפרה ופי' הר"ן ז"ל בשם הרב רבינו מאיר ז"ל שם במשנה דדוקא אם נותן לה כל הפרה שיהא שלה לגמרי וצריך שיתן לה בפירוש הא בנותן לה ואמר הא גיטך סתמא אינו במשמע שנותן לה כולה והגט בטל ואע"ג דאמרינן לעיל אוירא דמגילתא הוא התם היינו טעמא לפי שמה שנשאר הרי הוא טפל לגט אבל הכא העבד והפרה כיון שיש להם חיות אינם טפלים לקרן ולא ליד עכ"ל הרי מבואר בהדיא דאם נתן לה הפרה בלא קציצה נמי לא מהני עד שיתן לה גם הפרה בתורת נתינה גמורה שאז כל הפרה בטילה להגט אבל אם שייר הפרה לעצמו אף שנתן בשעת מסירה כל הפרה בידה לא מהני. והפ"י ז"ל נדחק שם במשנה בטעמו של דבר ורוצה לפרש דאם לא נתן כל הפרה לגמרי אין זה כריתות כיון שמחובר הפרה שהיא שלו להגט וכתב בעצמו שהוא דוחק. אבל לענ"ד ברור כיון שמחובר להגט דבר שהוא של בעל מיפסל מטעם שמחוסר קציצה ונתינה אף שהוא לא קצץ מ"מ הא קיימא לקציצה וכיון שלא נתן לה בשלימות לא מקרי וכתב ונתן: וכ"מ מדברי הרא"ש ז"ל בגיטין שם שהקשה מהא דבעי לעיל אם אמר הרי זה גיטך ע"מ שהנייר שלי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו הא מיפסל בלא"ה משום מחוסר קציצה ותי' כיון דהנייר שבין שיטה לשיטה אינו דבר חשוב להכי בטל לגבי כל הגט עיי"ש והא התם מיירי בנותן לה כל הגט בשלימות ומניח אותו בידה רק שהנייר שבין שיטה לשיטה משייר לעצמו שאינו מקנה לה ואפ"ה הקשה דליפסל מטעם מחוסר קציצה אי לאו משום דכיון דלא הוי דבר חשוב בטל הוא לגבי הגט אלמא דאף אם מניח בידה גם מה שמשייר לעצמו נמי מיפסל משום מחוסר קציצה: וכן מצאתי בריטב"א ז"ל בגיטין (דף כ') גבי בעיא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה וז"ל ולא אמרינן דאינה מגורשת משום דהוי מחוסר קציצה כידו של עבד או כקרן של פרה משום דבכה"ג לא חשיב מחוסר קציצה כיון דאין עיקר טפי במה שהוא משייר ממה שהוא נותן עכ"ל. הרי בהדיא דאי לאו דנייר שבין שיטה לשיטה לא חשיב הוי פסול משום מחוסר קציצה אף שמניח בידה כל הגט כיון שאין מקנה לה כל הגט מקרי מחוסר קציצה החלק שמשייר לעצמו וא"כ ה"נ גבי עיסה חציה של עיר הנדחת אף דאנן קיי"ל דאין ברירה וא"א להפריד חלקה של עיר אחרת מחלקה של עיה"נ ונשרוף הכל מ"מ כיון שבאמת חלקה של עיר אחרת א"צ שריפה וכששורפין אותה אינה בדין שריפת שלל העיר הנדחת רק משום שאין אנו יכולים להפרידן מקרי מחוסר קציצה ורחמנא אמר דבעינן שאינו מחוסר קציצה [ודוחק לחלק דהתם גבי גט אי בעי הבעל היה קוצץ הנייר שאינו נותן לה להכי מקרי מחוסר קציצה משא"כ גבי עיסת עיה"נ אין אנו יכולים לחלק מטעם דאין ברירה. דז"א דמ"מ כיון דחלקו של עיר אחרת א"צ שריפה מקרי