עונג יום טוב קצד

ועצמות ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות אבות הטומאה) כר"ע וז"ל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא בהן אע"פ שהן אברים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הן כבשר עכ"ל הרי חזינן דאבר שלם שאין בו עצם מיקרי בשר ולא אבר ומ"ש לענין איסור דמיקרי אבמה"ח אף שאין בו עצם הא בגמרא בכל דוכתא בחד לישנא מחלק בין אבר לבשר גבי איסור וגבי טומאה משמע דמאי דנקרא גבי טומאה אבר מיקרי גבי איסור אבר ומה דנקרא גבי טומאה בשר מיקרי גבי איסור בשר וצ"ל ע"כ דעכ"ז יש חילוק בין איסור לטומאה דגבי טומאה דילפינן מקרא דוכי ימות מן הבהמה אמרינן מה בהמה שיש בה גידין ועצמות אבל גבי איסור דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אף שאין בו גידים ועצמות כיון שיש בו נפש מיקרי אבמה"ח ולהכי גבי איסור אמרינן דתלש חלב דחייב משום אבמה"ח ומיירי בתלש כוליא וגבי טומאה פסק הר"מ ז"ל כר"ע דבעינן דומיא דבהמה שיש בה גיד ועצם: ולפ"ז אפשר לומר כדברי הכ"מ ז"ל דלר"י דיליף בשמה"ח מקרא דבשר בשדה אין ב"נ מוזהר עליו והא דקאמר ר"ש דבשר טהור משום שאי אתה יכול להאכילו לאחרים מיירי בבשר שנקרא אבמה"ח לענין איסור כמו לשון ושפה ובמ"ע שאסור להאכילו לאחרים ולענין טומאה לא נקרא אבמה"ח אלא בשמה"ח ובשר מן החי הרי אינו מטמא וטומאת אוכלין אין בו משום שאין יכול להאכילו לאחרים ולענין איסור כל שהוא אבר שלם אף שאין בו גידין ועצמות מיקרי אבמה"ח ואף דר"ש סתמא קתני ר"ש מטהר דמשמע דאף בבשר שאינו אבר שלם מטהר משום שאינו יכול להאכילו לאחרים איהו דחיק ומוקי נפשי' דמיירי בבשר שהוא אבר שלם ואין בו גיד ועצם דמיקרי בשר לענין טומאה ואבר לענין איסור וכש"כ דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דגם אם חתך מקצת מאבר שאין בו גידים ועצמות דמיקרי אבמה"ח וקאי הא דמטהר ר"ש בשר בכה"ג דאסור משום אבר מה"ח לב"נ ולא קרינן בי' אשר יאכל וטומאת עצמן אין להם כיון דליכא בה גידין ועצמות ולא מיירי בבשר שנתלש מהבהמה שאינו מאחד מאברי' ומ"מ אף שדחינו ראיה זו נראה דאין להקל מחמת דברי הכ"מ שאין ב"נ מוזהר על בשר מה"ח כיון שדעת הר"מ והה"מ ז"ל שגם אבר שאין בו גידים ועצמות מיקרי אבמה"ח וגם שדעת הרמב"ן ז"ל שב"נ מצווה גם על בשר מה"ח א"כ אין להקל מטעם זה: מיהו נראה דאם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה דיש להקל ליתן לב"נ דהא ר"ה דאסר בחולין (דף י') בנמצאת הסכין פגומה הוא משום דס"ל כשמעתי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי חזקת איסור פי' רש"י ז"ל משום אבמה"ח והתוס' בביצה (דף כה) הקשו ע"ז דהא קיי"ל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ובאמת לא קשה דרש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסובר בחולין (דף קב) דאף מאן דסובר דלאו לאברים עומדת אבל מ"מ לחתיכות בשר עומדת ואיכא חזקת איסור בשמה"ח מיהו התוס' שם בד"ה שאין חולקים על רש"י ז"ל וסוברים דגם לחתיכה אינה עומדת עיי"ש. והם פירשו דהא דאמר בחזקת איסור עומדת היינו איסור אינו זבוחה ואם כן בבן נח דלא שייך איסור אינו זבוחה דכיון שמתה מאליה מותר בה בעינן למימר שמא במפרקת נפגמה ולא מיבעיא לשיטת הר"מ ז"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא בעינן למימר דבב"נ לא גזרו להחמיר בספק איסור אלא אפי' לשיטת הראשונים ז"ל דסברי דמה"ת לחומרא מ"מ הא כתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י') דשוחט בסכין ונמצאת פגומה איכא ספק ספיקא שמא במפרקת נפגמה ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה וגבי ב"נ דליכא חזקה ודאי דמהני ס"ס: ועוד לפי מה שהקשה הרשב"א ז"ל ביבמות (דף לא) אהא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואלו גבי צרת ערוה לענין ספק גירושין אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דהיינו שבחיי בעלה עומדת להיות מותרת אחר מיתת בעלה ותירץ דאשה שניתרת במיתת בעלה בלי שום מעשה שייך לומר שעומדת להיות מותרת אחר מיתת הבעל והרי מת וקברו מוכיח עליו אבל בהמה שאינה ניתרת אלא ע"י מעשה זביחה בידי אדם לא שייך לומר שעומדת להיות מותרת דמי יימר שיעשה בה מעשה המתירה ע"ש אם כן בב"נ דלא בעי מעשה זביחה ומיתה עצמה מתיר אותה לבן נח בלי שום מעשה ודאי דשייך לומר לגבי בן נח שעומדת בחזקת היתר להיות מותרת אחר מיתתה כיון דכבר ביארנו דחזקת אבמה"ח וחזקת אינה זבוחה לא שייך לגבי ב"נ משום דלאו לאיברים עומדת ובזביחה לא הוזהר א"כ בעינן למימר דאדרבה בחזקת היתר עומדת להיות ניתרת לאחר מיתתה ובהמה זו שנשחטה ועתה מסתפק לן אם שחט כנגד הפגימה ואסורה לישראל ואז אסורה גם לב"נ משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא או שלא שחט כנגד הפגימה ומותרת לישראל והותרה גם לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור בעינן למימר גבי ב"נ דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה עומדת בחייה להיות מותרת לאחר מיתתה כיון שאינה צריכה מעשה להתיר ואף דעכשיו אין אנו יכולים להתיר לב"נ אא"כ ניתר לישראל דהתירא דב"נ בישראל תלי' דאי שריא לישראל דנשחט שלא כנגד הפגימה שרי גם לב"נ ולא הוי כמאן דמנחא בדיקולא ואם נשחט כנגד הפגימה ואסור לישראל אסור גם לבן נח משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ולישראל יש חזקת אינה זבוחה ובעינן למימר דממילא לב"נ אסורה מ"מ כיון דלב"נ עצמו יש חזקת היתר דבחיי' בחזקת היתר עומדת להיות ניתר שלא ע"י מעשה כמ"ש לעיל בעינן למיתלי לגבי דידיה ששחט שלא כנגד הפגימה והותרה לו אף דלישראל אסורה דהא דאסורה לישראל לאו ודאי איסור הוא אלא משום דלגבי ישראל יש חזקת איסור תלינן ששחט נגד הפגימה. אבל לגבי ב"נ דאיכא חזקת היתר תלינן שלא שחט נגד הפגימה והותרה גם לישראל ושרי ממילא גם לדידי' וזה ברור וק"ל: סימן סז שאלה שחט בהמה ומצא בה בן ט' חי ונמצא בו בעובר טריפות מהו: תשובה בגמרא (דף ע"ה) אמרינן אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה דנפל עלי' דובא אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה וכמ"ש התוס' שם ובשו"ע (סימן י"ג) דדוקא בשחיטה אמרינן דבעי מדרבנן דמפרסמא מילתא אבל טריפות אין פוסל בו כלל אלא שיש להסתפק דדלמא דווקא טריפות שנולד בו אחר לידה אינו נאסר אבל טריפות שהיה בו כשהיה במעי אמו אוסרו: מתחילה נבאר אם איסור טריפות יש בעובר או לא מדברי התוס' בחולין (דף ק"ג) ד"ה דאיסור גבי הא דאר"י אכל חלב מן החי מן הטריפה לוקה ג' ומוקי לה שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור טריפה ואיסור אבר מן החי בהדדי קאתי ופי' בקונטרס התם דכשנולדה חל איסור חלב והקשו ע"ז דהא ר"י אמר (דף ע"ה) הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה א"כ איסור חלב קדים ותירצו שם דדוקא נקט תולש מבן ט' חי והוציא ממעי אמו לחוץ הוא דמקרי חלב והא דאמר חדשים גרמי ולא אוירא אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעינן והשתא ניחא דכולהו בהדדי קאתי והא דקאמר כשנטרפה עם יציאת רובה ה"ה אם נטרפה במעי אמה דלא מחייב משום טריפה עד שיולד כמו חלב אלא לאפוקי נטרפה אחר יציאת הרוב עד כאן לשון התוס' מבואר מדבריהם דאיסור טריפה אינו חל כשהוא במעי אמו אלא שקשה לי ע"ז מהא