עונג יום טוב קצב

והנראה דמש"ה לא סמכינן חזקה דאינה זבוחה למיעוטא גבי נפלים דחזקת אינה זבוחה לא מהני אלא היכא דהספק אם נעשה בה מעשה השחיטה כהוגן וע"ז יש לה חזקה דבחייה ודאי לא נעשה בה מעשה השחיטה אבל אם נעשה מעשה השחיטה כהוגן רק שאנו מסופקין אם מועיל בה שחיטה כמו נפל דמסתפקין שמא נפל הוא וחשוב כמת ולא מהני בי' שחיטה בזה לא שייך חזקה דהא לא היתה מוחזקת מעולם שלא יועיל בה שחיטה ואדרבה כשהיתה במעי אמו הי' מועיל בהאי עובר שחיטת אמו ואין כאן חזקה לסמוך למיעוטא מיהו זה נכון לשיטת התוס' שפי' בביצה (ד' כ"ה) הא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אינה זבוחה דמשום איסור אבמה"ח לא הוי מחזקינן לה לאיסור שהרי כבר נשחטה והלך ממנה איסור אבמה"ח אבל לפירוש רש"י ז"ל שפי' שם הא דאמרינן בחזקת איסור איסור אבמה"ח אעפ"י שעכשיו כבר הלך האי איסורא מ"מ מקרי חזקת איסור שהרי היתה אסורה עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ ה"נ גבי נפל אף דלא הי' לו חזקה שלא יועיל לו שחיטה מ"מ הי' עליו איסור גם במעי אמו שהרי לא נשחט וכשנולד בו ספק אם מועיל לו שחיטה מחזיקין אותו מאיסור אבמה"ח לאיסור שאינו מועיל בו שחיטה וצ"ל לשיטת רש"י ז"ל דסמוך מיעוטא לחזקה הוי רק דרבנן: וראיתי להגאון בעל בית אפרים והגאון בעל משכנות יעקב בספרו קהלת יעקב שהאריכו להוכיח דהך ספיקא דנפל הוי מן התורה וראייתם מדברי הרמז"ל בה' מאכלות אסורות שכתב (בפ"ד מה' מ"א הלכה ד') ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה ה"ז כנפל ואין לוקין עליו עכ"ל ומדכתב אין לוקין עליו משמע מלקות הוא דליכא אבל איסורא דאורייתא איכא ומ"ש (בה' חליצה ויבום פ"א) דמדברי סופרים אין היבמה נפטרת וכו' אלא מדברי סופרים בעינן שתדע בודאי שכלו לו חדשיו או שכלו לו שלשים יום מיום לידתו עיי"ש הא דקרי לי' מדברי סופרים לאו משום דסובר דחשש נפל בסתם וולד הוא מדרבנן אלא משום דמן התורה כל שחי הוולד שעה אחת אף שהוא בן שמונה ודאי נמי פוטר מן החליצה ויבום וכ"ז שלא כדעת התוס' שכתבו בכמה דוכתא דחשש נפל בסתם וולדות הוא רק מדרבנן: ולענין מה שכתב הרא"ש ז"ל (בפ"ק דביצה) בעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט וה"מ דכלו לו חדשיו אבל אם לא קים לן בגווי' דכלו חדשיו אסור לשוחטו עד ליל שמיני ללידתו והוא שהפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק אברים ותמהו עליו האחרונים ביור"ד (סימן ט"ו) דהא אמר ר"נ בחולין (דף נ"א) בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ובחולין משני הש"ס דמיירי כשהפריס עג"ק לדחות דברי ר"נ אבל אנן דקיי"ל כר"נ לא בעינן הפריס על גבי קרקע ולי נראה דברי הרא"ש ז"ל נכונים דהא התוס' כתבו דר"נ אתי לאשמעינן דאין בו משום ריסוק איברים אף דאיכא ריעותא שאינו הולך עיי"ש דבלאו הכי אין כאן רבותא כלל אם כן מסתבר להרא"ש ז"ל דר"נ מיירי בכלו לו חדשיו דאז מותר לשוחטו בו ביום ואשמעינן דהך ריעותא שאינו הולך ביום לידתו לא הוי ריעותא דאולי הוא מחמת חולשה אבל בלא כלו לו חדשיו דצריך להמתין ח' ימים ואם כל הח' ימים לא הלך ולא הפריס עג"ק ריעותא כי האי ודאי דחיישינן לריסוק אברים ובהא לא מיירי ר"נ דבזה ודאי חיישינן שהרי יצאת מכלל רוב וולדות דרוב וולדות עומדים על רגליהם תוך ח' וזו לא עמדה וחיישינן לריסוק וכן ברייתא דעגל שנולד ביו"ט דמייתי סייעתא לר"נ מיירי נמי בקים לי' שכלו חדשיו כדאמרינן בשבת (דף קל"ג) ששוחטין אותו בו ביום אבל אם איכא ריעותא דלא הפריס כל ח' מודה ר"נ דחיישינן ולהכי כתב הרא"ש והוא שהפריס ע"ג קרקע. והא דלא בעינן נמי בדיקה כמו בכל נפולה אפשר לומר דבית הרחם יכול לרסק האיברים אבל לא לעשות טריפות באחד מאיברים הפנימים להכי אין צריך בדיקה מטריפות ודו"ק: סימן סו שאלה השוחט בסכין ונמצאת פגומה לאחר שחיטה אם מותר למכור הבני מעיים מבהמה זו לכותי: תשובה הנה התב"ש (בסי' כ"ז) פסק שלא למכור וטעמו כדאמרינן בחולין (דף ל"ג) מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכומ"ז עב"מ משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ובעכומ"ז במיתה תליא מילתא ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור נמי ליכא דהא לישראל נמי לא מהני האי שחיטה מידי דהא נתנבלה בשחיטה: ולכאורה יש לומר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל בחולין (דף ק"ב) דר"י סובר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מה"ח ובשר בשדה וגו' זה בשר מה"ח וכו' ור"ל סובר לא תאכל וגו' זה אבמה"ח ובשר מה"ח ובשר בשדה וגו' זה בשר מן הטריפה וכן פסק הר"מ ז"ל (בפ"ד מה' מ"א ה"י) כר"י והכ"מ ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים ה' י"א) כ' דלר"י דיליף בשר מה"ח מבשר בשדה טריפה א"כ אין ב"נ מוזהר על בשר מה"ח דקרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו בישראל כתיב ולא בב"נ ותמה שם על הר"מ ז"ל במ"ש שב"נ מוזהר על בשר מן החי כיון שפסק כר"י דבשר מן החי ילפינן מבשר בשדה טריפה אין ב"נ מוזהר עליו וא"כ היה אפשר לומר דמותר למכור הבמ"ע לעכומ"ז דאבמה"ח צריך שיהא בו עצמות וגידין ובשר ובמ"ע דלית בהן גידין ועצמות אין איסורן אלא משום בשר מה"ח וב"נ אינו מוזהר על בשר מה"ח דלא כתיב גבי' קרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו: מיהו ז"א דהא הרמב"ם ז"ל כ' (בפ"ה מהלכות מ"א) וז"ל אחד אבר שיש בו בשר גידין ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וכיוצא בהם. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי אסור משום אבמה"ח והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבמה"ח עד שיפריש כברייתו בשר וגידין ועצמות עכ"ל הרי שגם באבר שאין בו עצם וגיד יש בו משום אבמה"ח וממילא דב"נ מוזהר עליו ואף שהראב"ד ז"ל כתב עליו שם וז"ל תימא הוא זה דמאי שנא זה מן הבשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל מכל מקום הא כתב שם הרב המגיד ז"ל דבאבר שלם שאין בו גיד ועצם גם הראב"ד ז"ל מודה דיש בו משום אבמה"ח והראב"ד ז"ל חולק על הר"מ ז"ל רק במה שכ' דאם חתך מקצתו מאבר שאין בו גידין ועצמות חייב משום אבמה"ח סובר דאינו חייב בזה אלא משום בשר מן החי אבל אם תלש אבר שלם שאין בו