עונג יום טוב קפח

הבישול וכי היכי דהתם אסור בדיעבד אם בישל באיסורי הנאה ה"נ הכא בשחיטה וכדעת הרמז"ל: ובזה היה נראה לי ליישב מה דלכאורה קשה טובא בהא דאמר ר"נ סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בה מ"ט מקלקל הוא משום דבחייה הבהמה שוה יותר שבחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה ולאכילה ואמאי הא כיון דמתחיל לשחוט הוושט כבר אדחי' לה מלגדל ולחרוש ואם יניחנה כך תאסר משום נקובת הוושט ובגמר שחיטה הוי מתקן וכה"ג כתב הרמז"ל בפהמ"ש בחולין (דף י"ד) דבשוחט בשבת במזיד השחיטה פסולה משום דבתחילת השחיטה נעשה מומר ובגמר שחיטה הוא פסול עיי"ש וה"נ לימא הכי שבתחילת השחיטה כבר אינה ראוי' לגדל והוי מתקן ונהנה בגמר השחיטה. ולפמש"כ א"ש דר"נ סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דבתחילת השחיטה הוא מקלקל שרי משום דעיקר ההנאה הוא מה שניתרת הבהמה בשחיטה ונקבע בה הכשר שחיטה והכשר שחיטה נקבע ע"י תחילת השחיטה עד סופה ובתחילה היה מקלקל ולא איכפת לן על תחילת המעשה ע"כ לא נאסר הבהמה גם מחמת סוף השחיטה אף שבסוף השחיטה היה מתקן דאע"ג דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס סובר דבתחילת השחיטה לחוד יש דין שחיטה וכן בסוף השחיטה לחוד לענין שחוטי חוץ וכדומה מ"מ גבי דין איסורי הנאה דקיי"ל זו"ז גורם מותר ודבר הנגמר על ידי איסורי הנאה אינו אסור אא"כ כל גמרו היה רק ע"י איסורי הנאה אבל אם גמרו היה ע"י איסור וע"י היתר שרי וה"נ הכשר שחיטה בא לבהמה זו ע"י שחיטת ב' סימנין שבתחילתו היה מקלקל ולא היה חשש בזה רק סופו נגמר בתיקון שכאשר נקב הוושט ע"י תחילת השחיטה ונדחית מלגדל וולדות הוי גמר שחיטה תיקון: והגע בעצמך אם היה שוחט מסוכנת מיעוט סימנין בסכין של היתר ומיעוט סימנין בסכין של עכומ"ז שאסור בהנאה נמי הוי שרי אפילו להרמז"ל דאוסר בדיעבד במסוכנת משום דשחיטה זו נגמרה ע"י איסור והיתר והוי זוז"ג וכן אם נעשית מסוכנת באמצע השחיטה שנולד בה חולי אחר שלא מחמת השחיטה וה"נ היכא שבתחילת השחיטה היה מקלקל נמי מחשב זוז"ג כיון שהיתר שחיטה הנקבע בה בא גם ע"י תחילת השחיטה שהוא מקלקל מקרי זוז"ג ושרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף: ובזה מיושב מה שהשמיט הרי"ף דין זה לגמרי דהרי"ף ז"ל אפשר דסובר דבעינן למיפסק דאינה לשחיטה אלא לבסוף כמו שנראה מדברי רבא (בזבחים ד' ל') ע"ש בתוס' דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף וכיון שכן אסור לשחוט אף בהמה בריאה דנהי דבתחילת שחיטה הוי מקלקל מ"מ עיקר הכשר שחיטה מביא עליה הגמר שחיטה ובגמר שחיטה הוי מתקן גמור שכבר לא היתה ראוי' לגדל וולדות ולהכי לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא דין זה דממילא ידעינן דבסכין של איסורי הנאה אסור לשחוט כיון שאסור ליהנות ממנו רק ר"נ חידש לנו דמותר לשחוט בו משום מקלקל וכיון דלא קיי"ל כוותי' ממילא אסור ליהנות מאיסורי הנאה והא דלא הביא הך דינא דמותר לחתוך בו באטמא דקיימא לקורבנא זה נמי לא הוי שום חידוש דפשיטא הוא דאם מקלקל גמור הוא שאין כאן שום איסור ורבא קאמר הך דינא רק משום דאמר חלוקי שחיטה בין בריאה למסוכנת אמר נמי החילוק בלחתוך בה בשר וכיון שהרי"ף ז"ל השמיט עיקר חידוש שחידש ר"נ שמותר לשחוט בו לא הוצרך להביא כלל יתר החילוקים שהם פשוטים דהיכא שהוא מקלקל מותר ואם הוא מתקן אסור: ובדעת הרא"ש ז"ל שהתיר הבהמה שנשחטה בסכין של עכומ"ז באכילה נראה דסובר דמשום עיקר הכשר שחיטה דרמי על הבהמה אין לאסור דמללה"נ. ואפשר דסובר כדעת הריצב"א בשבועות (דף כ') דהאי עשה וזבחת ליתא כלל שלא בא הכתוב אלא להתיר לשחוט ולא לאסור בלי זביחה רק דבאמת לא שייך מללה"נ אלא בדבר שאין בו הרווחת ממון אבל השוחט מסוכנת דאיכא הרווחת ממון דאם לא היה שוחטה היתה מתה ולא שווי' כלום וכששחטה שוה הרבה יותר בזה לא אמרינן מללה"נ דהרי בנדרים (דף ל"ה) אמרינן דהמודר הנאה מחבירו מלמדו משנה ואינו מלמדו מקרא ומפרש הש"ס התם משום דנוטלין שכר על המקרא להכי אסור ללמדו בחנם ומודר הנאה קיל לענין זה משאר איסורי הנאה דהא רבא הוי סובר מעיקרא (בר"ה כ"ח) מצות ליהנות ניתנו אע"ג דתנן גבי מודר הנאה מלמדו משנה וע"כ הטעם משום דסובר דבמודר הנאה קיל משום שלא היה דעתו על הנאת מצוה דהא בדעתו תליא מילתא שהוא הביא האיסור על עצמו משא"כ באיסורי הנאה שאסרה התורה סובר רבא מצות ליהנות ניתנו [ועיין טו"א בר"ה (דף כ"ח) שעמד בזה ולענ"ד כמש"כ] וכיון דאפילו במודר הנאה דקיל לענין זה אסור היכא דאיכא הרווחת ממון כש"כ באיסור הנאה דסכין של עכומ"ז ולהכי אסור במסוכנת משא"כ בבריאה דהרווחת ממון ליכא דבחייה שוי' טפי ומה דאיתעביד מחשבתו שהוא רוצה לאוכלה והסכין מכשירה לאכילה בזה אמרינן מללה"נ: ובזה היה מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל דבבריאה נמי כיון שהתחיל לשחוט שוב לא קיימא לגדל וולדות והוי מתקן בגמר שחיטה ולפי הנ"ל א"ש דכיון דלענין עיקר השחיטה מה שמכשירה לאכילה ל"ח הנאה כלל דמללה"נ ועיקר הנאה במסוכנת הוא שמחשיבה בדמים שעומדת למות ובסכין זה הוא מחשיבה ומתירה באכילה ומעלה אותה בדמים וכ"ז אם היתה מסוכנת בעצמה אבל בהמה בריאה שעשה בה מעשה טריפה בתחילת השחיטה וניקב הוושט הרי זה הי' דרך השחיטה ולא באתה לכלל טריפות ולא הפסידה חשיבות דמי' כלל אך ורק שאם היה מניחה כמו שהיא ולא הי' גומר השחיטה היה להנקב הזה שעשה בשחיטה בוושט דין טריפות אבל עדיין לא בא לכלל זה א"כ אין זה מיחשב הנאה בחשיבות דמיה דהא עדיין לא באה לכלל מסוכנת רק שבגמר שחיטה הצילה מכל טריפות ומיתה מאלי' וזה הוי גרמא בעלמא לענין הרווחת ממון ע"י הסכין של איסורי הנאה ובעיקר השחיטה הוא ומללה"נ: ובזה היה מיושב נמי מה שהקשו התוס' בהא דאמרינן הכא דבבריאה הוי מקלקל ולענין שבת אמרינן דהשוחט בשבת מחייב ולא הוי מקלקל ולפ"ז א"ש דהכא גבי איסור