עונג יום טוב קפז

ולפענ"ד קשה טובא לדבריו ז"ל שמחלק בין הנאה דאפיית הפת שנגמר כל הפת ע"י איסורי הנאה ובין הנאה דשחיטה בסכין של איסורי הנאה דהא בב"ק (דף ע"א) גבי גנב וטבח בשבת דר"ש פוטר משום דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופריך שבת שחיטה ראוי' היא דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומשני סבר לה כר"י הסנדלר דתנן המבשל בשבת כו' ר"י הסנדלר אומר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים והשתא אם איתא דהנאה דסכין של שחיטה בבהמה לא דמיא להנאה ותיקון דבישול ) א"כ ממאי דר"י הסנדלר פליג אמתניתן דהשוחט בשבת דלמא ר"י הסנדלר לא אסר בדיעבד אלא במבשל משום דעיקר התבשיל נגמר ע"י מעשה שבת וכיון דכתיב כי קודש היא מה היא קודש אף מעשיה קודש להכי אסור התבשיל שנגמר תיקונו ע"י מעשה שבת אבל בשחיטה דלא נגמרה הבהמה ע"י השחיטה כלל רק שהשחיטה הכשירה לא נפיש הנאה דמעשה שבת כולי האי ומודה ר"י הסנדלר דשרי באכילה דלא מיקרי מעשה שבת שלא נגמרה הבהמה ע"י מעשה שבת א"ו מדמדמי הש"ס שחיטה לבישול לענין זה ש"מ דתיקון השחי' חשיבה בבהמה כמו תיקון המאכל ע"י בישולו ודא ודא אחת היא וזהו לכאורה ראי' גדולה לדעת הרמז"ל ועוד דמסברא נמי אמרינן דזה הוי הנאה גמורה כמו בישול כיון דאסור לאכול הבשר בלא שחיטה דמי ממש לתיקון דבישול דלא חזי לאכילה בלא זה: וראיתי להכרו"פ ז"ל שכ' (בסימן יו"ד) ואי לאו דמסתפינא דלא ליכחו עלי בבי מדרשא הו"א הך דלאכול בשחיטה הוי מצוה וזבחת ולא לנחור כבמדבר ולכך מברכין א"כ מצות לל"נ כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשירה ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שהשמיט כל המימרא דסכין של עכומ"ז ותימא הוא למה השמיט ולפמש"כ ניחא דס"ל דהך איתניא קודם חזרת רבא בפ"ג דר"ה (דף כ"ח) וס"ל מצות ליהנות ניתנו אבל לפי מה דקיי"ל מצות לל"נ ליתנהו לכל הני דברים עכ"ל: ולפענ"ד אין זה ענין כלל להך דמצות ללה"נ דהא הר"ן ז"ל כתב (בסוכה פ"ג) בהא דאמרינן מללה"נ גבי מודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים ואע"ג שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן בסנדל של עכומ"ז דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמללה"נ ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא ולית לן בה: ולכאורה קשה טובא מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דרבנן סברי אין מערבין בביה"ק משום דקסברי מערבין אפילו לדבר הרשות הלכך הנאה הוא הרי דאף דהא דאסור לילך בלא עירוב מצות חכמים בעלמא הוא אפ"ה היכי דמערב לדבר הרשות דלא שייך לומר מצות לל"נ מקרי הנאה ואסור ולא אמרינן דהוי גרמא בעלמא כמו טמא שטובל במעין שמודר הנאה ממנו וניתר עי"ז בתרומה וקדשים דחשבינן גרמא בעלמא ונ"ל לחלק דלא דמי כלל דהיכא דהיה אסור בדבר הרשות מאיסור דרביע עליה מכבר והאיסור הנאה מסלק האיסור ממנו וניתר עי"ז בדבר שרוצה ליהנות ממנו זהו מיקרי גרמא בעלמא ושרי דהא אחרי שסילק איסורא דרביע עליה שוב אין פעולתו נזכרת בשעת הנאת גופו ולהכי בטמא שאסור לאכול תרומה משום טומאה דרביע עליו ואין המכשיר אלא סילוק והעברת הטומאה ואינו פועל עליו דבר חדש כלל ואחר הטבילה הוא כמו שלא נטמא דאף קודם הטבילה לא היה אסור מפני שלא טבל דאין לנו צורך בטבילה אלא להעביר טומאתו שלא היה רשאי לאכול תרומה מפני שנטמא והוצרך טבילה להעביר הטומאה אבל מי שלא נטמא אוכל בתרומה בלא טבילה וכן בחליצה אין לנו צורך בחליצה אלא להסיר הזיקה ואלו לא היה בה זיקה היתה יכולה להנשא בלא חליצה ולא נאסרה להנשא בלא חליצה אלא מפני הזיקה שבה להכי מיקרי הסרת הטומאה והזיקה גרמא בעלמא לגבי ההנאה הבאה לו אח"כ ע"י שאוכל בתרומה או מה שנשאת לבעל שבשעה שבאה ההנאה מאכילת התרומה ומהנשואין כבר חלף הלך לו מעשה הטבילה והחליצה ואין רישומו ניכר עוד אחר שעשה פעולתו להעביר הטומאה ולהסיר הזיקה אבל בעירוב אי מערבין לדבר הרשות שבשעה שהוא אוכל סעודתו אז פועל בו קנין העירוב שלא בא למידה זו לעשות רצונו במקום זה אלא ע"י העירוב שקבע לו מקום בקרוב בתוך אלפים אמה ובשעת הנאתו ממש הוצרך לפעולת העירוב ואף דאם נאכל העירוב משחשיכה קונה עירוב מ"מ פעולתו נשארת על כל השבת שעושה מקום דירתו מה שנתנה תורה תחום לכל איש הישראלי בתוך אלפים לסעודתו וכיון דפעולת העירוב נשאר עליו גם בשעת הנאתו אסור לעשות עירוב זה מאיסורי הנאה דבשעת הנאתו ממש הרי נהנה מאיסורי הנאה ואין זה גרמא אלא הנאה בשעת מעשה ממש ולהכי למ"ד מערבין לדבר הרשות אסור לערב בביה"ק ולא שייך בזה מצות לל"נ. ולפי"ז בשחיטה נמי לפי שיטת התוס' בשבועות (דף כ"ד) דבנבילה איכא עשה מלבד לאו דלא תאכלו נבילה איכא עוד עשה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא ועשה זו אינה באה אלא לומר שהתורה אמרה שלא לאכול בע"ח כ"א כשהוא זבוח בדיני שחיטה ופעולת השחיטה צריך להיות עלי' בשעה שאוכלין אותה ולא סילוק איסור בעלמא הוא אלא פעולה חדשה שצוותה תורה שלא לאכול בע"ח בלתי היות עלי' הכשר זביחה וכיון דבשעת אכילה בעינן לקביעותא דהכשר זביחה שעלי' אם שחט בסכין של איסורי הנאה לא אמרינן בי' מללה"נ ואסור ודמי לעירוב דאין מערבין בביה"ק למ"ד מערבין לדבר הרשות: ולפי"ז כיון שביארנו דעיקר תיקון השחיטה מקרי הנאה גמורה הקבוע בכל בשר בהמה ורביע על הבשר בשעת אכילה ממש פשיטא דתיקון השחיטה לא גרע מתיקון