עונג יום טוב קפה

משום דגבי עכומ"ז היין ברשות ישראל אף אחר שיאסר משום דמיבעי ליה למשקל דמי עבורו]: ודע שהמרדכי כתב בשם ר"ת ז"ל (בפ' ר' ישמעאל) שהי' נוהג בשהי' כותי נוגע ביינו היה מוכרו לאותו כותי עצמו מפני שאותו כותי חייב לפרוע מה שהזיקו וכדאמר רב אשי האי כותי וכו' עכ"ל הרי מבואר דסובר דגם בסתם מגע מותר למישקל דמי אולם הר"ן ז"ל בפירוש האלפסי ז"ל כתב שבחידושיו ביאר דר"א לא שרי אלא היכא שנסכו ודאי והיינו בכוונה אבל לא בסתם מגע עיי"ש והכי משמע לישנא דר"א דאמר האי כותי דנסכי' לחמרא דישראל משמע שידוע שנסכו בכוונה: ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בע"ז (דף עא) אמר רב להני סבוייתא כי כייליתו חמרא לעובדי ככבים שקילו זוזי מינייהו והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יי"נ קא שקליתו ע"כ וקשה כי יהבי דמי לאחר המדידה אמאי אסור הא מההוא עכומ"ז דנסכי' שרי למישקל דמי אח"כ מצאנו להב"י בסי' קל"ב שעמד בזה ע"ש אלא ודאי כדעת הר"ן ז"ל דרב אשי לא שרי למישקל דמי אלא כשנסכו בכוונה אבל אם אסרו ע"י מגע סתם לא שרי למישקל דמי אף מאותו כותי ואף דלכאורה הא מילתא טעמא בעי ומסברא מותר למישקל דמי מההוא עובד כוכבים דממ"נ אם הי' כוונתו לנסכו ונסכו הרי שרי למישקל דמי היזקו ואם לא נסכו העכומ"ז ודאי דשרי דהא דמי יין של היתר קשקיל. מ"מ חכמים לא התירו ליטול דמים אלא היכא שבודאי נסכו ויכול לתבוע ממנו דמי היזקו בדין להכי שרי דדמי היזקו קשקיל אבל בנגיעה בעלמא אף דהיין נאסר מ"מ כיון שהישראל אינו יכול לתבוע ממנו בדין דהא העכומ"ז יכול לומר לא נסכתי אותו כלל כי קשקיל ממונו לא מיקרי דמי היזקו וכיון דהיין אסור מדרבנן מקרי דמי יי"נ ולא אמרינן דשרי למישקל דמי ממ"נ דאם נסכוהו הוה דמי היזק ואם לא נסכו הוה דמי יין של היתר משום דהר"ן ז"ל כתב (בפ' א"מ בע"ז) דהא דנאסר סתם יינן של עובד כוכבים עצמו או של מגע עובד כוכבים ביינו של ישראל בהנאה הוא רק משום בנותיהן כדאמר בשבת (דף י"ז) ובע"ז (דף לו) דמדאורייתא לא בעינן למיחש שמא נסכו דלא חיישינן למיעוטא ואין האיסור רק משום בנותיהן. ובגמ' (דף כט) דיהיב טעמא לסתם יינם דקתני במתניתין דאסור בהנאה משום יין שנתנסך לעכומ"ז בהדיא כמבואר שם האי טעמא הוצרכו רק לאיסור הנאה דמשום בנותיהן לא הוי לן למיסר בהנאה רק בשתי' לחוד דומיא דפתן ושמנן רק הואיל והתורה אסרה יין שנתנסך בהדיא בהנאה הוצרכו חכמים לאסור אף סתם יינן בהנאה דכיון שהוצרכו לאסור סתם יינם בשתי' משום בנותיהן אם נתיר סתם יינם בהנאה יבואו להתיר גם יין שנתנסך בהנאה ויאמרו כמו שסתם יינם אסור בשתי' ומותר בהנאה כו' וא"ש הא דהוצרכו לשני הטעמים דמשום בנותיהן הוצרכו לאסור בשתי' ומשום דנאסר בשתי' הוצרכו לאסור בהנאה משום יין שנתנסך להדיא לעכומ"ז עיי"ש בר"ן ז"ל בפ' א"מ: ולפ"ז ניחא נמי טעמא דאסור למישקל דמי מההוא עכומ"ז דנגע ביינו של ולא שרינן מטעם ממ"נ או דשקיל דמי היזקו או דמי היתר משום דאם נתיר ליטול דמי מההוא עכומ"ז כשנגע בו יבא ליטול דמי יי"נ גמור מעכומ"ז אחר שלא נסכו שזה אסור מן התורה ולא שרינן אלא היכא שנסכו העכומ"ז בכוונה דאז ניכר דשקיל דמי הזיקו שהרי יכול לתבוע ממנו דמי היזקו בדין [ואף לשיטת רש"י ז"ל בעירובין (דף ס"ב) דגם בעכומ"ז אמרינן ק"ל בד"מ ואינו יכול לתבוע ממנו מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' וכיון דיכול לתפוס מהכותי דמי היזקו רשאי למישקל דמי ממנו ולא מיקרי דמי יי"נ רק דמי היזקו] ולא אתי למשרי למשקל דמי מעכומ"ז אחר שהכל יודעין שמעכומ"ז זה הוא נוטל דמי היזקו שהזיקו. אבל אם אסר את היין בנגיעה בעלמא שאז אין יכול הישראל לתובעו בדין אם נתיר למשקל דמי מהאי כותי יבוא להתיר גם דמי יי"נ גמור שהרי לא ניכר דשקיל ממנו דמי היזקו שהרי אינו יכול לתובעו בדין וכמו דעיקר איסור הנאה דסתם יינם הוא משום דאתי לאחלופי ביי"נ גמור כמו שמבאר הר"ן ז"ל ה"נ אסור למשקל דמי מההוא כותי הוא משום דאתי לאחלופי בדמי יי"נ גמור: ולפ"ז מיושב היטב קושית הרמב"ן ז"ל שהק' דלר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש למה אסרו מגע עובד כוכבים ביינו של ישראל דהא כבר בארנו דאף ריבב"ת וריב"ב לא התירו אלא משום דסברי שאם יאסר היין יכול ליטול דמי היזקו ולא נפיק היין מרשות הישראל ולא נכנס לרשות העכומ"ז אף אם יאסר להכי לא חל האיסור כלל דאין א"א דשא"ש אבל במגע סתם שלא נודע שנסכו רק שחכמים אסרו מגעו דלא מצי לתבוע דמי היזקו ואסור ליטול דמי היין כמ"ש בשם הר"ן ז"ל דנקנה היין לעובד כוכבים אם יאסר דאין לישראל שום זכות בו בזה אמרינן קנינו ואיסורו באין כאחד להכי היין אסור: ואף דלא שייך האי טעמא אלא כשהגביה את היין דאז אם נסכו ונעשה עליו גזלן וכיון שקני לי' בתורת גזילה יכול לאסור מפני שקנינו ואיסורו באין כאחד אבל בלא הגביהו שלא קנה לי' בדין גזל אינו יכול לאוסרו דדוקא בגזלן אמרינן שיכול לקבוע בו דבר שעי"ז יצא מרשות בעלים כמו תרומה והקדש ולא באינש דעלמא מ"מ ביינו של ישראל ודאי דחשו חכמים בגזירתם שמא הגביה ונעשה עליו דין גזלן ויכול לאוסרו והבעלים אין יכולין לתבוע ממנו דמי היזקו דהא יכול לאמר לא נסכתי וכל היכא דאין הבעלים יכול לתבוע אסור ליטול דמיו משום גזירה דדמי יי"נ גמור וכיון דאסור ליטול דמיו יצא מרשות בעלים ע"י איסורו וקנינו ואיסורו באין כאחד ואפילו בנגע ביינו של ישראל ואנו יודעין שלא הגביה דודאי לא נעשה עליו דין גזלן כיון שלא הגביה מ"מ לא אמרינן אא"א דשא"ש בזה דלא פליג רבנן בין הגביהו ללא הגביהו דכיון דלאיסור שתיה אסור במגע ביינו של ישראל בין הגביהו בין לא הגביהו משום בנותיהן לא חלקו גם באיסור הנאה בין הגביהו ללא הגביהו אף דבלא הגביהו איכא למימר אין אדם אוסר דשא"ש משום דאתי לאחלופי ביי"נ גמור להתירו בהנאה כנלע"ד: סימן ס נסתפקתי בהא דקיי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אם הי' סבור שהבהמה שלו ושחטה לעכומ"ז אם נאסרת או לא ולכאורה נראה דאפשר לומר דאילו היה יודע שהוא אינו שלו לא הי' שוחט לעכומ"ז לא נאסרה הבהמה ועיין בתוס' יבמות (דף פ"ג) ד"ה אין אדם כו' שהקשו וז"ל וא"ת מ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ותירצו דלא דמי דדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דספ"ב דחולין דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה וכו' עכ"ל וכיון דתקרובת עכומ"ז לא נעשה אלא על ידי מחשבתו הרי אמרינן בכל התורה דטעות מבטל המחשבה ולא חיילא: מיהו אפשר לומר כמו דמהני הא דעשה בה מעשה שיותפס האיסור אע"ג שאינו שלו וקיי"ל דא"א אוסר דשא"ש ואלים כח המעשה שעשה בה לאוסרה אעפ"י שאינו שלו ה"נ אלים כח המעשה לאוסרה אף שהי' בטעות שהי' סבור שהוא שלו ואין להביא ראי' מהא דפריך בחולין (דף מ') על ר"ה דאמר עשה בה מעשה אסרה מהא דהשוחט בשבת בחוץ לעכומ"ז חייב שלש חטאות וא"א עשה בה מעשה אסרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא עיי"ש דדחיק לאוקמי דמיירי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ואמאי לא מוקי