עונג יום טוב קפג

ומדמע ומערב והיינו משום דהכא גבי מנסך בשוגג ממש לא נאסר היין וליכא היזקא כלל ולא בא הרמב"ם ז"ל אלא לכתוב דינא של רב במנסך במזיד וכתב דחייב לשלם ומשכחת או באית לי' שותפות בגויה או בישראל מומר אבל דינא דשוגג לא הזכיר כלל שכבר הזכיר (בהלכה ב') הני תלתא בבי דמתניתן מטמא ומדמע ומערב טיפת יי"נ ביין של חבירו ושם חילק בין מזיד לשוגג ואונס (ובהלכה ו') לא נחית אלא לכתוב דינא של רב במנסך ממש במזיד [ובדין שוגג חלוק הך בבא דאית לי' שותפות בגווי' מהך גוונא דישראל מומר דבאית ליה שותפות בגווי' נאסר היין ופטור רק מטעם שלא קנסו בשוגג ובישראל מומר בשוגג לא נאסר היין כלל משום דלא קני ליה ואין א"א דשא"ש] ורב דמוקי למתניתין במנסך וקתני בשוגג פטור דמשמע שהיין נאסר והוא פטור או דמיירי באית ליה שותפות בגווי' או דמיירי בישראל מומר וסבר אדם אוסר דשא"ש ונאסר היין אף בשוגג דלא קני לי' [ועיין בר"ן ז"ל בע"ז (דף נ"ג) שביאר שם בשם הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דגם רב סובר דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה] אבל הרמב"ם דסובר דאין א"א דבר שא"ש ע"י מעשה לא כתב דינא של רב במנסך ממש אלא לענין מזיד ולא הזכיר שוגג בזה שבזה יש חילוק בין אית ליה שותפות לישראל מומר כמו שכתבנו: והשתא א"ש גם לשון הר"מ ז"ל (בה' שחיטה) שכתב בשנים אוחזין בסכין ושוחטין בד"א דאית ליה שותפות בגווי' ולא זכר ג"כ דבישראל מומר יכול לאסור דכיון דסובר אא"א דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה גם ישראל מומר אינו יכול לאסור כיון דלאו דידי' הוא והתם נמי מיירי בלא הגבהה דלא קני הבהמה ע"י מה שנאסרה בהנאה ומ"ש שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שלא כיון אלא לצערו נראה שכלל בזה שני טעמים ביחד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה ועוד שלא כיון אלא לצערו דגם בזה פסק כר"נ ור"ע ור"י דאפילו אם יכול לאסור נמי אמרינן לצעורי קא מכוין ולא כיון לאסור כלל ונ"מ בזה דאי משום שאא"א דשא"ש ע"י מעשה הא כתב הר"ן ז"ל דזה לא מהני אלא שלא לאסור בהנאה אבל באכילה אסורה דהוי כנבילה דלאו איהו אסרה אלא דלא שרי לה כמ"ש לעיל (בסימן נ') ולהכי מהני טעמא דלצעורי קא מכוין למשרי אף באכילה [והגם דהרא"ה לא ס"ל הכי כמ"ש לשונו לעיל] שגם הוא לא כיון כלל לשם עכומ"ז ולא כיון אלא לצער ואף דהרמב"ם מיירי שם בשנים אוחזין בסכין ושוחטין כמו שהעתקנו לשונו לעיל והט"ז כתב בס"ה דדברי הר"ן ז"ל אמורים רק באחד ששחט לשם עכומ"ז דאף דאיהו לא אסר לה מ"מ לא שרי לה נמי אבל בשנים ששוחטין ואחד מחשב לשם דבר פסול ואינו יכול לאסור משום דהוי דבר שא"ש שרי אף באכילה משום דנהי דאיהו לא שרי לה ניתרת ע"י חבירו מ"מ זהו דווקא אם שנים שוחטין בבת אחת אבל בזה אחר זה לדברי הר"ן ז"ל ודאי דאסור באכילה אם שחט זה שחישב לשם דבר פסול סימן א' דהאי סימן ששחט כמו שנחתך מאיליו דמי והרמב"ם הא כתב שם ברישא גם בבא דשנים ששחטו בזא"ז א"כ אף דסובר א"א אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה מ"מ באכילה בעינן למיסר בזא"ז להכי כתב ג"כ שלא כיון אלא לצעורי ואף הוא לא כיון כלל לשם עכומ"ז ושרי לגמרי אף באכילה וא"ש לשונות הרמב"ם ז"ל בכל המקומות שבארנו שסובר א"א אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה וכהבנת הראב"ד ז"ל (בהלכ' עכומ"ז) בכוונתו: והיה אפשר ליישב דברי הר"מ ז"ל שפסק דבישראל מומר נאסר היין אף דסובר א"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה עפ"י שיטת הראב"ד ז"ל שהביא הרמב"ן דמדרבנן יכול לאסור היין אף שאינו שלו וכיון שניסך בכוונה לאסור חייב לשלם דמי היזקו מתק"ח שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך יין של חבירו והא דקרי לי' הרמב"ם ז"ל מתחייב בנפשו הוא משום דאף שהיין אינו נאסר מה"ת מ"מ הוא חייב מיתה כדאמרינן גבי משתחווה להר דהר מותר ועובדו בסייף אלא שלפי"ז תקשה עלינו אמאי לא מוקי הש"ס כי פריך לר"נ ור"ע ור"י ממתניתן דהמנסך דמיירי בישראל מומר ומשום איסור מגע עכומ"ז דרבנן ומוכרחים אנו לאמר דטעמא של הרמב"ם ז"ל משום דבישראל מומר קני לי' להאי יין לגמרי ע"י איסורו ובזה ניחא דלא משני הש"ס הכי לר"נ ור"ע ור"י משום דמתניתן לא מצי מיירי בגוונא דקני לי' יין לגמרי דא"כ פשיטא דלא מצי אמר לי' הש"ל ומחייב לשלומי אשעתא דאגביה ולא הוי דומיא דמטמא ומדמע משום הכי לא משני דמיירי בישראל מומר: אבל הרמב"ם שפיר נקט להאי דינא בפ"ע ולא כללינהו בהדי מטמא ומדמע כמו שבארנו לעיל בארוכה: וראיתי להרמב"ן ז"ל בספר מעשה צדיקים על מס' ע"ז שהקשה וז"ל דר"נ ור"ע ור"י דסברי בחולין דא"א אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה וכי לית להו כולהו הלכתא דיי"נ לאיסורי הנאה וכ"ת לית להו הא ר"נ א"ל לרבא לעיל (דף נח) אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא דמי דההוא חמרא מי אמרי ודחק בזה הרבה ובשם הראב"ד ז"ל תירץ דשאני ליה לר"נ איסור יי"נ דע"י עכומ"ז דאחמירו ביה רבנן טפי אפילו במגעו משום גזירה דיין של עכומ"ז עצמו ולריב"ב לא שאני לן ותמה בזה שם גם עליו דא"כ היכא קאמר בחולין (דמ"א) כתנאי דת"ק סובר כר"ה דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה דילמא היינו טעמא דת"ק משום דשאני לן איסורא דיי"נ דגזרו בו משום יינו ולא אמרינן בהאי איסורא אא"א דבר שא"ש גם תמה שם על בה"ג שכתב (בה' יי"נ) ומשום דקאמרי ר"נ ור"ע ור"י אא"א דשא"ש וקמו לה כריב"ב וכר"י בב"ת ש"מ דהלכה כוותייהו ותמוה הוא אין לך יי"נ שאסור בהנאה במגע עובד ככבים והוא עצמו פסק בהם דאסור בהנאה עכ"ל הרמב"ן. ולפי מה שפירשנו שגם דעת הר"מ ז"ל לפסוק כר"נ ור"ע ור"י דא"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה תפול גם עליו קושיא זו איך משכחת דליתסר יינו של ישראל ע"י מגע המבואר בהלכותיו (בה' מאכלות אסורות) ונראה לי דאפשר לומר דסובר כדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרמב"ן ז"ל דבמגע עכומ"ז גזרו טפי אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה ומה שהקשה דא"כ מאי מייתי בחולין ראיה מת"ק דריב"ב דסובר כר"ה דילמא שאני מגע עכומ"ז דאחמירו ביה טפי נראה דמשמע לסתמא דהש"ס דלשון הברייתא עכומ"ז שניסך יינו של ישראל מיירי שניסך לה בהדיא ואסרה ת"ק מן התורה דאי במגע בעלמא מיירי לא הוי ליה למיתני עכומ"ז שניסך וריב"ב ור"י בב"ת דמתירין היינו נמי רק מן התורה אבל מדרבנן אסור דלא גרע ממגעו ביין ישראל סתם דאסור מדרבנן אף שאינו שלו ושלא בפני עכומ"ז ולהכי מייתי ראיה מת"ק דברייתא דסובר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה: ולפמש"כ בדעת הרמב"ם ז"ל דעכומ"ז שהגביה יין ישראל ונסכו אסור אף למ"ד א"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום שכיון שנעשה עליו גזלן בהגבהתו קני ליה ע"י מה שנאסר ואיסורו וקנינו באין כאחד יש לעיין בהא דאמר רב אשי בע"ז (דף נט) האי עכומ"ז דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דליזבוני לעכומ"ז אחרינא אסור שרי למישקל דמי מההוא עכומ"ז מ"ט מקלי' קלייה ואמר שם מנא אמינא לה דתניא עכומ"ז שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכומ"ז אסור ריב"ב וריבב"ת מתירין מפני שני דברים אחד מפני שאין מנסכין אלא בפני עכומ"ז ועוד שא"א אוסר דשא"ש. והוקשה שם לרש"י ותוס' דמה ראיה היא זו מריב"ב וריבב"ת דהא אינהו שרי בהנאה לגמרי לזבוני לעכומ"ז אחר ואנו אסרינן למיזבן לעכומ"ז אחר וע"כ דלא סבירא לן כוותייהו א"כ אפשר דלדידן דאסרינן למיזבן לעכומ"ז אחר גם מההוא עכומ"ז אסר למישקל דמי ודחקו עצמן בזה הרבה ופירשו דכיון דריב"ב וריבב"ת מקילין למיזבן אף לעכומ"ז אחר מסתברי דאף רבנן לא מחמרי כולי