עונג יום טוב קעט

משמע דהוי רק דרבנן (ובדף נ"ד) משמע דהוי מה"ת דיליף מינייהו דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ודחקו עצמן בזה אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דסוגיא דניסך לה יין בין קרני' אזיל להנך אמוראי דסברי אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אבל סוגיא דכלים ששימשו בבית חוניו אזיל להנך אמוראי דסברי אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וע"כ הא דהקדישו כלים אחרים תחתיהם ואותם דאחז נאסרו הוא מדרבנן לגבוה ולהכי פשטינן מינייהו גם כלים בבית חוניו ולהכי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) אוקימתא דניסך לה יין בין קרניה וכתב סתם דנעבד בשל חבירו אסור כיון דהוא פסק כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולא מהני מידי מה שניסך לה יין בין קרני' ותפסינן כהך סוגיא דסברי דכלים דמלך אחז נאסרו רק מדרבנן לגבוה א"כ ה"ה נעבד של חבירו אף בלא מעשה מיתסר לגבוה כמו דמלך אחז: והא דאמרינן בסוגיא דחולין (דף מ') דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מחייב משום שחוטי חוץ בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז ולא פטרינן לי' משום דאינו ראוי לפתח אה"מ דאסור מדרבנן לגבוה כמו נעבד של חבירו לדעת הרמב"ם ז"ל הוא משום דכיון דראוי לפתח אהל מועד מן התורה חייב קרבן אע"ג דמדרבנן לא חזי: עכ"פ הרי מבואר דהרמז"ל פוסק דמעשה לא מהני בשל חבירו כלל (ובפ"ב מהל' שגגות) שכתב בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז דאינו חייב אלא בחטאת עוף וחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה הוא עובדה הא לאו הכי נאסרה מתחילת השחיטה ופטור משום שחוטי חוץ התם משום דסובר כיון דקני לו לכפרה כדידי' דמיא כדאמר בחולין שם (דף מ"א): אלא שקשה לפי זה מ"ש (בה' חובל ומזיק פ"ז) וז"ל המנסך יין של חבירו לא אסרו שאין אדם מישראל אוסר דבר שאש"ל ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר לעבודת כוכבים שהרי הוא כעכומ"ז או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא כמומר ה"ז אוסר וחייב לשלם ולפמ"ש בדעתו ז"ל שסובר אין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה מאי מהני אם הי' ישראל מומר הא זה לא מהני אלא כי היכי דלא נימא לצעורי קא מכוין אבל למאן דסובר אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה גם ישראל מומר אינו יכול לאסור ובאמת שגם לשיטת מפרשיו ז"ל שפירשו דסובר דיכול לאסור ע"י מעשה מוקשה הלשון שכ' מתחילה שאין אדם אוסר דשא"ש דמשמע שאין בכחו לאסור כלל אף אם כיון לאסור ולא מטעם לצעורי קמכוין וכמ"ש לעיל שהקשה כן הכרו"פ על לשון הר"מ (בה' שחיטה) והכא קשה טפי שלא הזכיר כלל לשון וסברא דלצעורי קא מכוין ומזה ודאי משמע דסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה: ומה שקשה במש"כ שישראל מומר יכול לאסור יין של חבירו נראה לי לבאר ויתיישב בזה גם מה (שבה' חו"מ) כתב הני תרי אוקימתא דאית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר (ובה' שחיטה) כ' רק הך אוקימתא דאית לי' שותפות בגוויה והך אוקימתא דישראל מומר לא זכר הרמב"ם כלל והלא דבר הוא ומה שכתב הב"י ביור"ד (סימן ה') להכי לא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דישראל מומר גבי שחיטה משום דמומר בלא"ה שחיטתו פסולה משום גברא דלא חזי קשה דאכתי נ"מ לענין איסור הנאה דמשום גברא דלא חזי לא מהני שחיטתו והוי נבילה ומותר בהנאה משא"כ משום פסול מחשבתו לעכומ"ז אסור בהנאה ועוד נ"מ אם לא עשה הישראל מומר מעשה טריפה וגמר הכשר דכשר לגמרי אע"ג דגברא לא חזי כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בה"ש פ"ד הלכה י"ג) ומשום מחשבתו לעכומ"ז השחיטה פסולה אף במעשה כל דהו ואפילו במקצת הקנה כדמוכח בסוגיא דחטאת עוף דמוקי לה דווקא שהי' חצי קנה פגום עיי"ש. וא"כ אכתי הו"ל להרמב"ם ז"ל להשמיענו הך דינא דבישראל מומר השחיטה פסולה משום תקרובת עכומ"ז כמו שזכר (בה' חו"מ) גבי יי"נ גם קשה טובא (דבהלכות חו"מ) כתב הרמב"ם מעיקרא דין מטמא ומדמע תרומה בחולין ומערב יי"נ וחילק בין שוגג למזיד כלשון המשנה ואח"כ כ' דין מנסך ממש וכתב ע"ז דמיירי באית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר ולא חילק כלל בין שוגג למזיד וכתב סתם חייב וקשה דאם סובר כרב דמנסך ממש הוא ג"כ בהך דינא דמתניתין א"כ הוי לי' לפלוגי בין שוגג למזיד דהא רב מוקי מתניתין במנסך ממש ומתניתין קתני בשוגג פטור במזיד חייב ואמאי לא כ' הרמב"ם דבשוגג פטור וזה תימא גדולה: ועוד קשה לי בסוגיא דחולין (דף מ"א) כי פריך לר"נ ולר"ע ולר"י דסברי אין אדם אוסר דשא"ש ממתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני דאית לי' שותפות בגוויה אמאי לא משני דמיירי בישראל מומר כמו דמשני אהא דפריך למאן דסובר לצעורי קא מכוין ואע"ג דלמ"ד דאין אדם אוסר דש"ש מומר ואינו מומר שוין דכיון דלאו דידי' אינו יכול לאסור מ"מ הא הראב"ד ז"ל כתב ונביא דבריו אי"ה לקמן] דאף מ"ד אין אדם אוסר דשא"ש היינו דווקא למהוי יי"נ האסור מה"ת אבל מדרבנן מיתסר לכ"ע דגזירת מגע עכומ"ז גזרו אף ביינו של ישראל שאינו שלו וא"כ לוקמי מתניתין בישראל מומר דאוסר יין במגעו וכש"כ כשניסכו בהדיא ונאסר היין מדרבנן דאף דאינו נאסר מן התורה מטעם שאינו שלו מ"מ מדרבנן מיתסרי דלא גרע ממגעו וכיון שנסכו בכוונה שידע שיאסר היין צריך לשלם דודאי אף היכא שאוסר היין מדרבנן לחוד נמי צריך לשלם כיון שמזיד הוא בזה שידע שהיין אסור עי"ז. ונהי דבנוגע ביין של חבירו אף שיודע שהיין אסור אינו חייב לשלם כיון דאינו אומר בפיו שמנסכו מאי חיובא איכא עליו שיזהר שלא יגע ביין של חבירו ואף שאנו יודעין בו שהוא יודע שאם יגע ביין ישראל נאסר היין מ"מ אינו מוטל עליו מלזהר מליגע ביין של ישראל ואם אמר בהדיא שנוגע בו כדי לאוסרו אין היין אסור כלל כמ"ש הרמ"א ז"ל ביור"ד (בס"ס קכ"ד) בשם התה"ד והא"ז ז"ל דאפילו רק כשניכר שנוגע רק להכעיס ולאסור אין היין נאסר ע"י מגעו ובשלא אמר שרוצה. ליגע בו כדי שנאסר היין אין עליו חיוב כלל כיון שלא נסכו בהדיא רק שנגע בו ועבור זה אין עליו חיוב תשלומין [ועי' בתוס' דחולין שם בד"ה הכא נמי ובפ"י בגיטין מה שהקשה בזה ולפי דברינו ניחא] אבל מנסך שנסכו בהדיא כדינו של ניסוך חייב לשלם כשיודע שיאסר היין על ידי ניסוך זה משום דבמה שנסכו לא גרע ממגעו סתם אף דאין אדם אוסר דשא"ש וא"כ תיקשי לישני דמיירי בישראל מומר שניסך היין בהדיא רק שאינו נאסר מחמת שאינו שלו אבל מדרבנן מיתסר דלא גרע ממגעו סתם דגזרו בי' כל שאינו אומר שעושה כדי להכעיס ולאסור היין וחייב במזיד כשיודע שהיין נאסר ע"י ניסוך ואין לומר דדחיק לי' להש"ס לאוקמי סתמא דמתניתין בישראל מומר ועדיפא לי' לשנויי דמיירי באית לי' שותפות רק בתר הכי למ"ד לצעורי קא מכוין דלא מצי משני דאית לי' שותפות דגם בשותף מצינן למימר לצעורי קא מכוין כמ"ש התוס' שם בסוגיא להכי מוכרח לשנויי בישראל מומר אבל מעיקרא עדיפא לי' לתרץ באית לי' שותפות מלתרץ בישראל מומר דז"א דהא הרמב"ם ז"ל פוסק דגם באית לי' שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין (בה' חו"מ) כמ"ש לעיל לשונו ז"ל א"כ גם למ"ד לצעורי קא מכוין הוי מצי לתרץ דמיירי באית לי' שותפות כדמשני למ"ד אין אדם אוסר דש"ש והא דלא משני הכי למ"ד לצעורי קא מכוין ומשני בישראל מומר לעבודת כוכבים ע"כ דהך אוקימתא דאית לי' שותפות בגוויה דחיק לי' טפי לאוקמי סתמא דמתניתין בשותף ומוקי לה בישראל מומר דהכי ניחא טפי [ועיין לעיל בתשובה] א"כ תיקשה אמאי לא משני גם כי מקשה למ"ד אא"א דבר שא"ש דמיירי בישראל מומר והאיסור הוא משום מגעו דאסור מדרבנן אף בדבר שאינו שלו כיון דהאי שנויא דישראל מומר עדיף לי':