עונג יום טוב קעח

ואינו נאסר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכ' עכומ"ז) דבזביחה חייב בכל מיני עכומ"ז אבל מה שאינו דומה לזביחה לא מחייב אלא א"כ עבודתה בכך ושיבר מקל לפני עכומ"ז חייב ונאסרת זרק מקל לפני' פטור ואינה נאסרת שאינה כעין זביחה אא"כ עבודתה בכך. ובסתם עכומ"ז דאין עבודתה בחתיכת משהו ומעשה כל דהו אינה נאסרת משום תקרובות עכומ"ז אלא בזביחה וזביחה אינה נקראת בפחות מסימן א' והא דפריך מכדי ר"ה כמאן אמר לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר היינו משום שגמר אח"כ כל הסימן וקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דנשחט כל הסימן מקרי גם התחלת חתי' הסימן זביחה וחל עליו דין זבחי מתים וכדאמרינן (דף לב) דאם שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים נמי חייב ועיין רש"י ז"ל דהא דפריך מכי שחט סימן א' אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא ולא מחייב אתחילת שחיטה מטעם ישנה לשחיטה מתועד"ס הוא משום דכיון דנאסר בסוף השחיטה ונעשה עפר לא מחייב גם אתחלת שחיטה וכדאמר שם בש"ס נתקלקלה בשחיטה קאמרת כו' וכ"ז שייך לענין שחוטי חוץ דכיון דבסוף שחיטה לא הי' ראוי לפתח אוהל מועד לא מיקרי שחיטת חוץ למפרע אבל לענין שחיטה לכומ"ז כיון שנגמר הסימן הרי הי' גם התחלת הסימן בגדר שחיטה ומיקרי זבחי מתים ולענין מה שהיא בהמת חבירו מהני גם מעשה כ"ד ושפיר פריך שנאסרה גם בתחילת שחיטה אבל היכא דלא שחט רק משהו דקנה או וושט וודאי דאינה נאסרת דלא מקרי ז"מ במשהו ובע"ח אינן נאסרין אלא בזביחה וראיה לדברינו שהר"מ ז"ל בעצמו כ' (בפ"ד מה' שגגות) בחטאת העוף שמששחט משהו נאסרת ובעינן דוקא חצי קנה פגום וע"כ דשם דמיירי שנגמר כל שחיטת הסימן נאסרת גם מתחילת השחיטה דישנה לשחיטה מתועד"ס אבל בה' עכומ"ז כתב סימן א' משום שאם לא שחט רק משהו אינה נאסרת: ובזה נראה לי ליישב מה שהקשה הכרו"פ בהא דרב אדא בר אהבה סובר בחולין (דף כח) וושט ולא קנה ולא נתכשר בשחיטת קנה לחוד וסובר נמי בע"ז (דף נד) דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כעולא וכר"ה וא"כ תיקשה לדידיה השוחט חטאת בחוץ לעכומ"ז אמאי חייב ג' חטאות הא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא וליכא לשנויי לדידיה כגון שהיה חצי קנה פגום דהא סובר דשחיטת קנה לא מהני כלל ולפמש"כ א"ש דראב"א יסבור כר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ול"צ לאוקמי בחצי קפ"ג אלא כגון ששחט הוושט ובמשהו קמא לא מיתסר דאכתי לא מקרי זביחה כלל ולא נאסר רק בגמר שחיטת הוושט ואז מתחייב משום שחוטי חוץ והש"ס דמקשה דלעולא מיתסר בכל דהו הוא רק לדידן דקיי"ל ישנה לשחיטה מתועד"ס וזה פשוט: סימן נט לבאר דעת הרמב"ם ז"ל בדין אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ויבואר בזה כמה סוגיות: ז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות שחיטה ה' כ"א) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והאחד לא היה לו כוונה כלל ואפילו נתכוין לשם דבר המותר להתכוין לו ה"ז פסולה וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל פסול בד"א כשהי' לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל. והלח"מ כתב שם אבל עכומ"ז אוסר כמבואר שם דאוקמי מתני' דשנים אוחזין בישראל מומר עכ"ל הנה מבואר שמפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה רק דבישראל אמרינן לצעורי קמכוין אבל בעכומ"ז וישראל מומר אסרינן. וכן דעת הכ"מ (בפ"ח מה' עכומ"ז) בדעת הרמז"ל שכתב שסמך מ"ש בה' שחיטה לחלק בין ישראל לעכומ"ז ובין אית לי' שותפות ללית לי' שותפות וכן דעתו בב"י (סימן ד') בדעת הר"מ ז"ל: אבל לענ"ד דלפי דבריהם דבריו ז"ל מוקשים מאוד שכ' שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש דמשמע שאין לו כח לאסור ומסיים שאין כוונתו אלא לצערו דמשמע שאנו מתירין מחמת שהוא בעצמו לא כיון לאסור הא אם היה מכוין לאסור היה יכול לאסור ע"י מעשה וכבר עמד בזה הגאון בכרו"פ ז"ל ועוד קשה שמדברי הרמז"ל (בה' עכומ"ז) מבואר שדעתו שאין אדם יכול לאסור דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה כלל ואפילו עכומ"ז שודאי כיון לאסור נמי אינו יכול לאסור שהרי שם (בפ"ח) סתמא דמילתא דמיירי בעכומ"ז שעבד וכתב שאם שחט בהמת חבירו לעכומ"ז או החליף אינו אוסר דש"ש וסתמא דמילתא מיירי בכותי ואפ"ה אינו יכול לאסור ולא הוזכר שם כלל הך סברא דלצעורי קמכוון: וגם הראב"ד ז"ל פירש כן בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב על דברי הר"מ הנ"ל (בה' עכומ"ז) וז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתתא בעכומ"ז אליבא דהילכתא מיהו דווקא בעכומ"ז או בישראל מומר אבל בישראל אמרינן לצעורי קמכוין עכ"ל הרי שגם הוא פירש בדעת הרמב"ם ז"ל שסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה והוא חלק עליו מסוגיא דע"ז דאמרינן התם (בדף נ"ד) דנעבד בין שלו ובין של חבירו אסור דמוקי לה שניסך לה יין בין קרני' וכי הא דאמר עולא אעפ"י שאמרו המשתחווה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' ומייתי התם מכלים דאחז דכתיב בהו הכנו והקדשנו אחרים תחתיהם משום דעשה בו מעשה אסרו אבל הר"מ ז"ל סובר דאין אדם יכול לאסור דשא"ש ע"י מעשה כפי שפירש הראב"ד ז"ל כוונתו בה' עכומ"ז ומהאי טעמא נמי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) הך אוקימתא דניסך לה יין בין קרני' וכתב התם דנעבד של חבירו נמי אסור והראב"ד ז"ל הגיה שם והוא שניסך לה יין בין קרני' והרמב"ם שהשמיט הך דניסך לה יין בין קרני' משום דסובר דמעשה לא מהני לאסור דבר של חבירו אלא שסובר דבלאו הכי נמי מיתסר ונראה דסמך אסוגיא (דבדף נ"ב) דבעי התם כלים ששימשו בבית חוניו מהו שישמשו בבהמ"ק ומבעי לי' אליבא דמ"ד בית חוניו לאו בית עכומ"ז הוא מי אסירי מטעם קנסא או לא וא"ל אסורים ומקרא הוא בידינו כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו ומפרש שהקדישו אחרים תחתיהם ופרש"י ז"ל דיליף מכלים דאחז אע"ג דמדאורייתא לא נאסרו דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דשא"ש אפ"ה משום קנסא אסרו מדבריהם וה"ה כלים ששמשו בבית חוניו ועיי"ש בתוס' שהקשו דהכא