עונג יום טוב קעא

מיהו ז"א דא"א לומר דהש"ס סובר דמתניתין מיירי רק בשחיטה דא"כ אפילו אם נימא דכהני שלוחי דשמיא נינהו נמי תקשה אמאי יכול לאסור הא על שחיטה לא שייך לומר דרחמנא שוויא שליח אף לאסור דמאן שוויא שליח דכיון דשחיטה כשירה בכל אדם הא לא נעשה הכהן שליח לשחוט דדוקא בשאר עבודות שייך לומר שלוחי דשמיא ולא בשחיטה ומדקאמר הש"ס א"א שלוחי דשמיא שפיר ע"כ דמוקי לה בשאר עבודות דבעי שליחות ומה דחייב בדיני אדם ולא מדמינן לה לעושה מלאכה בפרת חטאת שהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש שפטור מד"א. משום דהתם ליכא מעשה כלל דבשעת הכנסה לרבקה לא מיפסלה ואח"כ כשדשה מיירי דהוא לא עביד מעשה והיא דשה מאיליה רק שפוסלה במחשבתו שרוצה שתדוש וכיון דלא הוי אלא מחשבה להכי פטור מד"א משא"כ בפיגול דבשעה שמחשב זורק וקא עביד מעשה חייב נמי בד"א] וא"כ הדק"ל מאי מהני הא דמצי למימר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי: מיהו לשיטת הר"ן ז"ל נראה דלק"מ כיון דכ' דלא שייך בשוגג אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום שלא רצה לאפוקי מדעת בעלים א"כ אין בזה ביטול השליחות נמי כיון שעשה הדבר לדעת בעלים רק שהי' שוגג שהי' סובר שאין הקרבן נפסל בכך השליחות קיימת ורק מחשבתו מתבטלת מטעם לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ודוקא היכא דשינה השליח במעשה אז בודאי אמרינן דאף בשוגג השליחות מתבטלת אבל הכא דהמעשה עביד כפי שנצטווה רק שחישב מחשבה הפוסלת בזה אמרינן כיון שעשה בשוגג ולא רצה להוציאה מציווי הבעלים מעשיו קיימים ומחשבתו מתבטלת משום לתיקוני שדרתיך כו' ושפיר פריך אמאי פיגולן פיגול: ולפי"ז לא קשה על דברי הרא"ה דלהוי כנוחר מטעם דכיון דאנו מבטלין מחשבתו כמאן דלא עביד דמי דגם הרא"ה לא אמר אלא כששחט בהמת חבירו לעכומ"ז מדעת עצמו שזה רצה להוציא מדעת בעלים וכיון שאנו מבטלין מחשבתו גם מעשיו מתבטלין אבל הכא גבי פגול ששחט אדעת בעלים ובשוגג חישב מחשבה הפוסלת בזה אף שהמחשבה מתבטלת מ"מ מעשה דידי' קיים שהרי רצה למלאות שליחות הבעלים ואלו הוה ידע שמחשבתו פוסלת אף הוא לא הי' מחשב כלל להכי מעשיו קיימין ומיושבין דברי הרא"ה ז"ל: אולם לענ"ד אין כוונת הרא"ה ז"ל כמו שפי' הט"ז דלהכי אסורה באכילה משום דכמאן דלא עביד דמי היכי שמחשבתו מתבטלת אלא כוונת הרא"ה ז"ל דלהכי אסורה באכילה משום דגברא לא חזי דאף דאין הבהמה נאסרת בתקרובת עכומ"ז משום שאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ האי גברא עבד עכומ"ז ודמי למשתחווה להר שההר אינו נאסר וגברא חייב מיתה כדאיתא סנהדרין (דף ס"א) וקיי"ל דמומר לעכומ"ז שחיטתו פסולה והויא נבילה ואף דבפעם אחת לא נעשה מומר כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד) מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל בפהמ"ש בחולין (שם) גבי שוחט בשבת דבמזיד נעשה מומר בתחילת שחיטה ושחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר לעכומ"ז [ואף דבגמרא שם פריך אמתניתין דשוחט בשבת ונוקמה במזיד ור"מ צ"ל לדעת הרמז"ל דהש"ס בעי לאוקמי במזיד וכמ"ד מקלקל בחבורה פטור דלא נעשה מומר לחלל שבת כיון דהוי מקלקל והר"מ קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וצ"ע] וה"נ בתחילת השחיטה נעשה מומר לעכומ"ז [וכמו שבארנו במק"א דאם גמר כל שחיטת הסימן לעכומ"ז נעשה למפרע כל השחיטה זבחי מתים דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס] ופסולה כל השחיטה דהוה לה כנוחר משום דגברא לא חזי והיינו דכתב הרא"ה ז"ל דגברא לא חזי ולא איהו אסר לה אלא דלא שרי לה דהיינו דמומר לעכומ"ז אינו ראוי להתיר ע"י זביחתו ומומר לעכומ"ז ששחט דמי לשחוטה מאילי' כגון נפלה סכין ושחטה דהויא נבילה דרחמנא אמר וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו שמתיר ע"י זביחתו אבל עכומ"ז ומומר לעכומ"ז אינו מתיר ע"י זביחתו ואף שאינו שלו מ"מ איהו לא שרי לה: ולפי"ז לא קשה נמי קושית המשמרת הבית מהא דפריך משוחט בחוץ לעכומ"ז למ"ד א"א דבר שא"ש מכי שחיט בה פורתא אסרה כו' דמשמע דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לא נאסרה דהתם כיון שהי' שוגג דהא חייב ג' חטאות קתני ובשוגג הא לא נעשה מומר כלל ומיושבים היטב דברי הרא"ה ז"ל: