עונג יום טוב קעב

ומש"כ הראיה ז"ל שם דגם למ"ד דבישראל אמרינן לצעורי קא מכוין מ"מ באכילה אסור ולכאורה קשה דהא כיון דאמרינן לצעורי קא מכוין ולא כיון כלל לעכומ"ז א"כ הא לא נעשה מומר ואמאי אסור באכילה וי"ל דגם זה נכון דבאמת הא דאמרינן לצעורי קא מכוין היינו דאף שאמר שכיון לעכומ"ז לא מהימן לי' ואמרינן דבמחשבתו לא כיון לעכומ"ז רק שאמר כן לצעורי' וע"ז קשה דהא בגיטין (דף נ"ד) אמרינן היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כל שבידו נאמן אבל אם אמר לו שעשיתי עמך ביום פלוני אינו נאמן עיי"ש בגמ' וא"כ ה"נ כשאומר שכיון באמת לעכומ"ז נאמן ואין לומר דהתם נאמן כשהוא בידו דמיירי כשאומר ע"י אחרים נטמאו אבל לומר על עצמו שעשה איסור אינו נאמן אפילו היכא דבידו. דז"א דהא בזבחים שעשיתי עמך נמי עשה איסור ואפ"ה נאמן היכא דבידו וא"ל דהתם גלי קרא דנאמן כשאומר פיגול דז"א דהא איכא לאוקמי קרא במפגל קרבן עצמו שיודע בעצמו שפיגלו אבל אם כהן אחר שאמר שפיגל קרבן שאינו שלו אינו נאמן ואף דדרשינן בנדרים (דף ל"ו) לא יחשב מ"מ ולא אמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ גלי קרא דגם אחר מצי מפגל מ"מ הא אפשר לומר דהאי קרא לא מהני אלא דלא נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ויש כח ביד הכהן לאסור אף שאינו שלו אבל לענין נאמנות אפ"ל דלא מהימן כיון שאינו שלו וקרא מיירי בשמעיני' דמפגל כדאמר בגיטין (דף נ"ד) אבל אם לא שמענו לא מהימן ומדלא מפליגינן בהכי ש"מ דכל שבידו מהימן אפילו לאמר שעשה בעצמו האיסור וא"כ ודאי דקשה לכאורה למה אמרינן בשוחט בהמת חבירו לעכומ"ז לצעורי קא מכוין הא עומד וצווח שלא אמר לצעורי ושחט באמת לעכומ"ז ואפילו אם אומר כן אחר ששחט נמי הא רבא סובר שם בגיטין (דף נ"ד) דכל שהי' בידו פעם אחת אפילו אמר אח"כ נמי נאמן א"כ אם אומר אחר השחיטה ששחט לעכומ"ז ולא לצעורי אמאי אינו נאמן ורוב פוסקים פסקו בזה כרבא עיין ברא"ש בגיטין (דף נ"ד) שם: ונראה דהא דאמרינן דכל שבידו נאמן הוא דווקא על מה שנעשה פועל ולא על דבר אחר ובזבחים שנמסר הקרבן לידו להכשירו ולעשות בו הכשר קרבן ובלעדו הקרבן פסול דהרי הקרבן שחוט לפנינו ואם לא נעשה בו כל הכשר קרבן הרי הוא פסול והוא נעשה פועל להכשיר הקרבן לכן נאמן לומר שהוא פסול מחמת פגול וכן טהרות ויי"נ שהוזכר בתוספות וברא"ש שם בגיטין שהוצרכו לשימור מטומאה וניסוך כגון במקום שע"ה ועכומ"ז מצויים ליגע בהן והוא נעשה שומר ופועל לשמרם מנגיעת ע"ה או עכומ"ז ע"ז אמרינן דכל שבידו כעת לאביי או שהיה בידו פעם אחת לרבא נאמן מפני שנאמן לומר ע"ע שלא עשה פעולתו וכיון שלא עשה פעולתו דומה הקרבן כמי שלא הוכשר ע"י אדם ופסול והיין כמו שלא נשתמר מניסוך והטהרות כמו שלא נשתמרו מטומאה דמהני אמירתו למימר דכמאן דלא עביד פעולתו דמי ונאמן לומר שלא עשה פעולתו אבל באומר ששחט לעכומ"ז בשלמא לענין אכילה שפיר אמרינן כיון שהוא בידו מהימן לומר לא עשיתי פעולתי ונשחט בפסול ואסור באכילה דכמאן דלא עביד דמי דהא ע"ז נעשה פועל להכשירו לאכילה אבל לענין הנאה אטו הוא נעשה פועל שלא יהא השור נשחט לעכומ"ז עכומ"ז מאן דכר שמי' וע"ז לא נעשה שומר ופועל וכיון דבחזקת היתר להנאה קיימא אין ע"א נאמן לאסור בהנאה ולומר ששחטו לעכומ"ז ואף שבידו לשוחטו לעכומ"ז מ"מ הא לא מהני טעמא דבידו אלא במה שנעשה עליו שומר ומסלק פעולתו ונשאר הדבר בפסול וגבי שחיטה אם אנו מסלקין פעולתו ודומה כמו שהשור מת מעצמו לפנינו נמי אינו נאסר בהנאה וסובר הרא"ה ז"ל כדעת ר"ת דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שלאו בידו ובקידושין דאמרי' אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואפילו אינו בידו הוא משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין הע"א נאמן אלא אם הוא בידו וגם מה שבידו אינו נאמן אלא בדבר שהפעולה נמסר בידו לתקנה בזה נאמן לאמר שלא נתקן ושפיר קאמר הרא"ה ז"ל אף למ"ד לצעורי קא מכוין לחלק בין אכילה להנאה דבאכילה אמרינן לא איהו אסר לה אלא לא שרי לה היינו שעל פעולתו המוטלת עליו מהני טעמא שבידו משא"כ בהנאה וזה ברור: [וה"נ ודאי מסתברא לדינא דדוקא אם אמר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו בשעה שהיה הוא עסוק לשומרן אבל אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו בשעה שהיה בידך קודם שמסרתם לידי ודאי דאינו נאמן אע"ג דבידו לטמאן כעת לאביי או שהיה בידו לרבא וע"כ הטעם כמ"ש משום דלא מהני מה שבידו אלא להאמינו לסלק פעולתו ושמירתו אבל לומר שנאסרו או נטמאו קודם שנעשה פועל עליהן לא מהימן אף שבידו לטמאן כעת מיהו בזה בלא"ה לא מהימן דאם איתא דנטמאו או נתנסכו קודם שמסרן לידו לא הוי לי' לקבולי עליו לשומרן כיון שכבר נתנסכו או נטמאו] ואף דלא משכחת לה איסור אכילה בלא איסור הנאה דממ"נ אם כיון לצעורי מותר אף באכילה ואם כיון לעכומ"ז אסור אף בהנאה וגבי לא בדק בסימנים אמרינן בחולין (דף ט') דאם לא בדק בסימנים מטמאה אף במשא אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור דהא לאו בחזקת טומאה קיימא מ"מ הואיל ולגבי אכילה קיימא בחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור קיימא ממילא נמי מטמאה במשא משום דכיון דמהני חזקת איסור לאוסרה באכילה ואנו דנין שלא נשחטה כהוגן ממילא מטמאה במשא כדין נבילה אף דלגבי טומאה ליכא חזקת איסור ואפילו למ"ד דאסורה באכילה ולא מטמא משום דליכא חזקה לגבי טומאה הא כתבו שם התוס' דהוא משום דרוב פעמים שחט שפיר הא לאו הכי לא מצינן למיפלג בין אכילה לטומאה והכא מפלגינן בין אכילה להנאה אע"ג דהא בהא תליא ולא מצינן למפלגינהו ועיין ב"ב (דף קל"ד) בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה ואינו נאמן למפרע וקאמר התם דאם אמר גרשתי למפרע אף מכאן ולהבא אינו נאמן ולא פלגינן דיבורא לומר דיהא נאמן לכה"פ מכאן ולהבא דבחד גופא לא מפלגינן דבורא וא"כ אמאי כ' הרא"ה ז"ל דמפלגינן דיבורא לאסור באכילה משום דהוי בידו ולענין הנאה אינו נאמן נראה דלא דמי דהכא כיון דמשכחת לה במחשבת עכומ"ז שיהא אסור באכילה ומותר בהנאה כגון בשוחט להר דאמרינן בחולין (דף מ') דהוי פסולה ולא זבחי מתים שפיר מצינן למפלג הנאה מאכילה ולא דמי לאכילה וטומאה דלא משכחת כלל שיהא אסור באכילה גבי חשש אינו זבוח כדין ולא יהא מטמא: הרי נתבררו דברי הרא"ה ז"ל שמחלק בין איסור אכילה להנאה למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דבאכילה אמרינן גברא לא חזי והוי כשחיטת מומר לעכומ"ז