עונג יום טוב קע

שאין אנו מסלקין מחשבתו גם מעשיו אינם מסתלקין והוי שחיטה מעליא וחייב משום עכומ"ז ומשום קדשים בחוץ דהא לא אמר בדוקא שרוצה שתאסר בתחילת שחיטה רק שרוצה ששחיטה זו תהא לעכומ"ז ויתפס בה תקרובת עכומ"ז והרי נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז בגמר שחיטה בשעה שנגמר גם איסור שחוטי חוץ ולהכי א"ש למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דלדידי' אינה נאסרת אלא בסופה ולהכי חייב משום שחוטי חוץ משום דעד סוף השחיטה הוי השחיטה כדינה ול"א דמפסלא מחמת שהוא רוצה לשוחטה לעכומ"ז ובאמת לא נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז והוי כמתה מאילי' כיון דסוף סוף בסופה נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז: מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה לא מתסרא הבהמה אפילו בסוף שחיטה שכ' שם (בדף מ"א) ואי אין אדם אוסר דבר שא"ש מאי איריא דתני עוף אפילו בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיני' ומיהו איהו מחייב משום עובד עכומ"ז דמ"מ אע"ג דלא מתסרא מפלח פלחא עכ"ל משמע מדבריו בהדיא שלא נאסרה כלל הבהמה אפילו בסוף השחיטה ונראה שטעמו של רש"י ז"ל דאע"ג דבסוף השחיטה פקע שם קדשים מינה ויצא מידי מעילה ד"ת מ"מ כיון דמדרבנן יש בה מעילה כדאמרינן פ"ק דמעילה (דף ב') יש עליה עדיין רשות הקדש ומקרי דבר שא"ש ואינו נאסר אף ע"י מעשה: ומיהו בעיקר סברת הרא"ה ז"ל קשה לכאורה מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ה) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא ופשיט מדתנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אא"ב שלוחי דרחמנא שפיר אבל אי אמרת שלוחי דידן לימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל שוגג הוא דקשיא לי' בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קא עביד וקיי"ל בפ"ב דחולין (דף מ) אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול הא לאו אדעתי' דנפשי' קא עביד שנתכוין לעשות שליחותו ולימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ"ל הר"ן ז"ל ולדעת הרא"ה ז"ל קשה טובא דמאי מקשה הש"ס משוגג הא חזינן דמעיקר קרא דפיגול דחייב רחמנא כרת לא מקשה הש"ס משום דאיכא למימר דהא דחייב כרת בפיגול מיירי באמת שבעל קרבן הי' כהן ופגלו ועוד דמצי למימר דמיירי במזיד ובמזיד א"ש אף אי שלוחי דידן דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רק דמקשה דכהנים שפיגלו במקדש דמיירי בקרבן של אחרים מדחייבין לשלם. וע"ז מקשה משוגג נימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ לדעת הרא"ה מאי מהני הא דיאמרו הבעלים לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דאף דאין השליח יכול לקבוע מחשבתו מחשבת פיגול בהאי קרבן משום שע"ז לא נעשה שליח מהבעלים מ"מ אם נסלק מעשה השליח מהקרבן הקרבן פסול בלא"ה ודמי כאלו לא נשחט מכח גברא ובזריקה כאילו לא נזרק מכח השליח והגיע הדם על המזבח מאיליו ונפסל הקרבן ולהכי חייבין לשלם ומאי מקשה הש"ס כלל: ומיהו בלא"ה קשה לכאורה מאי פריך התם לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי דממ"נ אם נימא לתיקוני שדרתיך הרי נתבטל השליחות ואנן בעינן שליחות הבעלים וממילא הקרבן פסול דמסתמא מיירי נמי שנתפגל בזריקה דוודאי בעינן בה שליחות ואחרי כותבי זאת מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' וז"ל וקשיא לי והא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה רבה כדאמרינן בע"ז וי"ל דה"מ בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו ומעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשי' לי' למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא לי' עכ"ל הנה הוא מפרש דקושית הש"ס לא מפסול הקרבן קשיא לי' אלא מחיוב כרת: אבל לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפי דבריו הו"ל להקשות גם ממזיד אמאי חייב כרת הא הוי קרבן פסול ולמה לי' להש"ס לאסוקי הך דיוקא דהא שוגגין פטורין דמשמע דרק משוגג קא מקשי [ועי' בפירוש הרא"ש בנדרים שם דבאמת הקושיא גם ממזיד ולא מייתי הברייתא אלא להוכיח דהוי פיגול מה"ת ואולי גם הרשב"א מפרש כן] ומזה מוכח כדברי הר"ן ז"ל דמקשה רק משוגג משום שאין השליח רוצה לאפוקי מדעת בעלים כלל ולא שייך בזה אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וקושית הש"ס הוא ממה שהקרבן פסול ולא מכרת דהא בשוגג בלא"ה ליכא כרת וא"כ כיון שבארנו דקושית הש"ס מהא דהקרבן פסול הדק"ל דהא פסול מטעם דכיון דבעי שליחות והוא שינה בשליחות ממילא ליכא כאן שליחות ונפסל: ולכאורה היה אפשר לומר דהש"ס מפרש הא דהכהנים שפגלו במקדש היינו בשחיטה ובשחיטה לא בעי שליחות כיון דבזר נמי כשירה וכמו שבארנו במק"א והא דלא משני דמיירי באמת בשאר עבודות ונפסל הקרבן מטעם שינוי השליחות כדברי הרשב"א ז"ל הוא משום דהרשב"א ז"ל בגיטין (דף נ"ג) מקשה שם אהא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מ"ש מעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב רק בד"ש ותי' דשאני פיגול דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה ומשמע דזהו דווקא בשחיטה דאיכא מעשה שחיטה אבל לא בשאר עבודות דבשאר עבודות חייב רק בד"ש ולהכי מקשה שפיר כיון דע"כ מיירי בשחיטה דלא בעי שליחות לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי