עונג יום טוב קסט

צויתיך במרה דהא אין מוכח לדרוש כאשר צויתיך במרה דהא אף שלא נצטוו במרה א"ש נמי לשון כאשר צויתיך משום דכיון דמצות זביחה היה לה הפסק ומהקמת המשכן ואילך הותרו בנחירה הוצרך לומר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וזבחת כאשר צויתיך בסיני לא כמו כל מ' שנים שהייתם במדבר שהותר לכם בשר נחירה רק תזבח כאשר צויתיך משא"כ גבי שבת וכאו"א שלא היה למצותם הפסק מאי כאשר צויתיך דקאמר ש"מ שנצטוו במרה וזה פשוט

ויש להקשות לכאורה במש"כ הרמז"ל שכל הרוצה לשחוט יביא שלמים דמשמע שהיו יכולים להביא שלמים במדבר. ובחגיגה (דף ו') קאמר ר"ע אקרא דעולת תמיד העשויה בהר סיני קרבה ושוב לא פסקה הא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו של לוי קרבוה שלא עבדו עכומ"ז עיי"ש אבל ישראל לא היו יכולים להקריב. ופי' הטו"א שם שלא היו יכולים להקריב לפי שהיו נזופים. והא דאמרינן במ"ק (דף ט"ו) בבעיא דמנודה מהו שישלח קרבנותיו וקאמר רב יוסף ת"ש כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ושלחו קרבנותיהן זהו לר' ישמעאל דסובר בשר נחירה אסור להם ולא היו יכולים לאכול בשר כ"א בזביחה ובשר תאוה היה אסור להם וע"כ דהקריבו שלמים ואכלו הבשר ומזה מוכח שמנודה יכול להקריב אבל ר"ע לטעמי' דבשר נחירה הותר להם והיו יכולים לאכול בשר נחירה סובר באמת שמנודה אסור להקריב והוצרך לומר ששבטו של לוי הקריבו התמיד ואם כן איך כתב הרמז"ל ששחטו שלמים והלא היו מנודים ולר"ע מנודה אסור להקריב וצ"ל דבאמת מש"כ הרמז"ל שהיו שוחטים שלמים קאי רק אשבטו של לוי ועיין ברמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות ביאת מקדש) שכ' ג"כ שהדבר ספק אם מנודה מותר בהבאת קרבנותיו. ואין להקשות לרב יוסף דפשיט במ"ק (דף ט"ו) דמנודה מותר לשלח קרבנותיו מהא דלרי"ש ע"כ דשלחו קרבנותיהם לפשוט מר"ע דאמר שבטו של לוי הקריבו התמיד אבל שאר שבטים היו אסורים ש"מ דמנודה אסור בהבאת קרבנות. דאפשר לומר דלהכי לא פשיט ליה מר"ע דשם (ע"א) פשיט רב יוסף דמנודה אסור בשאלת שלום מדתנן גבי תעניות שאסורין בשאילת שלום כבני אדם הנזופין למקום ודחי לי' אביי ודלמא שאני מנודה לשמים דחמיר ולהכי לא פשיט מר"ע דאינו משלח קרבנותיו דאיכא למימר מנודה לשמים חמור ופשיט מרי"ש דשרי אפילו במנודה לשמים דחמיר ודחי לי' דאיכא למימר נמי איפכא שאני מנודה לשמים דקיל: סימן נד

כתב הרא"ה ז"ל (בבדק הבית) בשוחט בהמת חבירו לשם עכומ"ז אע"ג דלא אסרה ע"י מעשה מ"מ באכילה אסורה וז"ל והיכא דלית לי' בה שותפות לא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שא"ש אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה והוי לי' כנוחר ובגמ' נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לא"ה אמרינן לצעורי קמכוון ולא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן עד כאן לשונו

וממשמעות דבריו משמע שאסור באכילה מה"ת דה"ל כנוחר והר"ן ז"ל הביא דבריו (בפ"ב דחולין) והט"ז ביור"ד (סי' ד') פי' כוונתו דלהכי אסורה באכילה מה"ת דכיון דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ומסלקין אנו מעשה שחיטתו הרי היא כמו שנשחטה מאילי' ואנן קיי"ל נפלה סכין ושחטה פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ומטעם זה כתב דאם שנים שוחטין ואחד כוונתו לשם עכומ"ז בדבר שא"ש מותר אף באכילה דכיון דאיכא חד שלא הי' כוונתו לעכומ"ז הבהמה מתכשרא בהאי דשחט שחיטה מעליא

והנה לכאורה קשה טובא ע"ד הרא"ה ז"ל מש"ס דחולין (דף מ') דפריך לעולא דאמר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מברייתא דהשוחט בחוץ בשבת לעכומ"ז חייב ג' חטאות ואי אמרת אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מכי חתך בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא עיי"ש ולדברי הרא"ה ז"ל תיקשה גם אם נימא אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה הא מ"מ אסורה באכילה והוי לה כנוחר ולא מחייב אשחוטי חוץ כיון דמיד אחר התחלת השחיטה הוי' לי' כנוחר פטור אשחוטי חוץ ומצאתי שגם הרשב"א ז"ל במשמרת הבית הקשה כן: ולענ"ד נ"ל ליישב דכיון דעיקר טעמו של הרא"ה ז"ל שאוסר באכילה לפי פי' הט"ז משום דכיון דאנו מסלקין מעשיו הוה כשחיטה שנעשה מאילי' ואסורה וכ"ז הוא אם אין אוסרין אותה כלל ולא נתפס בה דין תקרובת עכומ"ז כלל כמו שוחט בהמה של חבירו לעכומ"ז דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ומבטלין מחשבתו לגמרי בזה אנו אומרין כיון שאנו מסלקין מחשבתו גם מעשיו מסולקין וכמו שנשחטה מאלי' דמי אבל השוחט בהמת קדשים בחוץ לעכומ"ז דבשעת גמר השחיטה חל איסור קדשים בחוץ וקדשים בחוץ אסור בהנאה וכל מידי דאסור בהנאה לאו דמרי' נינהו כדאמרינן בב"ק (דף ע"א) וכ"כ בחטאת ששחט בחוץ פקע רשות הקדש מיני' ואמרינן במעילה (דף ב') כל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת שכבר פקע מהם רשות הקדש ופשיטא דה"ה נשחטו בחוץ ומדרבנן בעלמא מועלין בהם אבל מה"ת פקע רשות הקדש מינייהו והוי הפקר ואף שאין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מ"מ דבר הפקר ודאי דיכול לאסור ע"י מעשה זו כמו שבארנו לקמן בתשובה וא"כ חל על הבהמה דין תקרובת עכומ"ז בשעת גמר שחיטה וכיון דחל עלה דין תקרובת עכומ"ז הרי נתקיימה מחשבת השוחט ששחטה לעכומ"ז ויש בזה דין שחיטה שכיון