עונג יום טוב קסח

אנן שחיטת עכומ"ז משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה שחיטתו כשירה ומה שנשחט ע"י אינו בר זביחה דומה לנחירה וכאלו נפלה סכין מאליה ושחטה וכיון שהם לא נצטוו על הזביחה זביחה דידהו הוי כמו נחירה ואם יזבחו נמי לא יותפס בהן שם קדשים בחוץ כמו שאין נתפס שם קדשים בחוץ אם נוחרין משום דקדשים בעי שחיטה והם נוחרין ה"נ אין נתפס שם קדשים בחוץ בזביחה דזביחה דידהו לאו כלום הוא אלא כמו שנפל סכין מאיליו ושחט דלאו זביחה הוא וכמו שהיו מותרין לשחוט בהגרמה ושהיי' ודרסה [דודאי לא נאסרו בזה כיון דלאו שחיטה הוא כלל ה"נ לא היו אסורין לשחוט משום דלאו בני זביחה נינהו וזביחה דידהו כהגרמה ועיקור דמי]: ועוד דלפמש"כ הגאון בעל ושב הכהן ז"ל דבמדבר הי' צריך להיות שחיטת הקרבנות ע"י כהנים דווקא דהא דשחיטה כשירה בזר הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וגם חולין בעי שחיטה ולענ"ד יש לפקפק בזה דהא לדידן דחולין בעי שחיטה נמי יש חילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין לא בעי כוונה לשחיטה כדאמרינן בחולין (דף ל"א) דהפיל סכין לנעוץ בכותל והלכה ושחטה כשירה ובקדשים מתעסק פסול כדאמרינן (בדף י"ג) מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' ואפ"ה אמרינן דשחיטה לאו עבודה היא א"כ ה"ה לדידהו אע"ג דחולין סגי בנחירה וקדשים בעי שחיטה אפ"ה כשירה בזר דלאו עבודה היא וצ"ע ואפשר לחלק] וא"כ במדבר דחולין שרי בנחירה וקדשים בעי שחיטה מיקרי עבודה ובעי כהן א"כ ודאי דאין שחיטת חולין דידהו משוי שחיטתן לשחיטת קדשים בחוץ אע"ג דמקרבי למשכן דקדשים בעי כהן וישראל ששחט לא מיתפס בי' דין קדשים בחוץ וא"כ א"א לומר כלל דבשר תאוה אסור משום דמקרבי למשכן ובנחירה מותרין משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה דאם לא נצטוו על השחיטה כלל לא היה אסור בשר תאוה דשחיטה דידהו דמי ממש לנחירה ולא איכפת לן כלל במה דמקרבי למשכן ומאן דסובר דבשר תאוה איתסר משום דמקרבי למשכן ע"כ דלדידי' שפיר נצטוו על השחיטה מסיני ובחיה ועוף ובעלי מומין מחויבים לשחוט ומקריין בני זביחה שפיר ורק בבהמות תמימים נאסרו לשחוט משום דמקרבי למשכן ובכל בהמת חולין ששוחטין נתפס בה שם קדשים בחוץ [ולדעת רש"י ז"ל שם כרת נמי מחייבי אם שחטו בהמת חולין וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם] דכיון דבני זביחה נינהו בחיה ועוף ובעלי מומין דומה זביחתן לשחיטת קדשים בחוץ דגם שחיטת קדשים לא בעי כהן דלא מיקרי עבודה דהא גם חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה הלכך בזר נמי כשר ודומה זביחת חולין ע"י זר לשחיטת קדשים: ומעתה אחרי שנתברר לנו דמאן דסובר דב"ת איתסר משום דהוו מקרבי למשכן אם יסבור נמי דרשה דבשר נחירה הותר להם אי אפשר לי' לומר בטעמא דהיתר בשר נחירה אלא משום מחמת שנאסרו בבשר תאוה ולא רצה הכתוב לאסור להם בשר בהמות תמימים להכי הוצרך הכתוב ליתן להם הכשר נחירה לבשר בהמות תמימים כדי שלא יהא נתפס בשחיטתן דין קדשים בחוץ מחמת התקרבות למשכן וא"א לו לאמר דלא נצטוו כלל על מצות שחיטה כמו שבארנו א"כ רבה דקאמר דלעולם שוחטין דמתניתין אתי להתיר בשר תאוה כר' ישמעאל ורב יוסף פריך עליו ואמר דלהא לא איצטריך להשמיענו דמעיקרא מ"ט איתסר דהוו מקרבו למשכן ואח"כ דאישתרי מחמת דארחיקו להו וכ"ש השתא דארחיקו טפי והוצרך לשנויי דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן דבשר נחירה אסור דלא נימא דשרי כמו במדבר הוצרך לומר דפליגי ורי"ש סובר בשר נחירה לא אישתרי ור"ע סובר דבשר תאוה לא איתסר דהא אי אפשר לו לפרש דלא פליגי ובשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי כיון דמפרש דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן שלא יחזרו להיתר בשר נחירה וא"כ תחזיר עליו אותו קושיא שהקשה על רבה דמעיקרא מ"ט אשתרי בבשר נחירה משום דכיון דנאסר להם בשר תאוה הוצרך ליתן להם הכשר אחר לחולין היינו נחירה ובשר תאוה נאסר משום דהוו מקרבי למשכן ועכשיו דמרחקי טפי ודאי דהותר להם בשר תאוה וממילא דאסורין בבשר נחירה דהא לא הותרו אלא משום איסור בשר תאוה ועכשיו דמרחקי והותר בשר תאוה פשיטא דאסורין בבשר נחירה להכי הוצרך לומר דפליגי דר"ע סובר ב"ת לא איתסר וטעמא דאשתרי בנחירה הוא משום דלא נצטוו כלל על השחיטה במדבר עד בואם לארץ ושפיר הוצרך להשמיענו מתניתין דלעולם שוחטין כי היכי דלא נימא דעכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון כמו שהיו מותרין בב"נ קודם כניסתן לארץ משום דסובר דבמדבר לא נצטוו כלל על השחיטה וא"כ הרי מוכרח לאמר דפליגי דא"א לאמר דלא פליגי כמ"ש התוס' דכיון שלא נצטוו עדיין במדבר על השחיטה א"א לאסור בשר תאוה משום דמקרבי למשכן כמו שבארנו דאין שחיטתן כלום ודומה לנחירה כיון שלא היה נוהג בהם מצות שחיטה כלל וכ"ז הוא לרב יוסף דמפרש מתניתין דלעולם שוחטין כר"ע שבא לאסור בשר נחירה דהוצרכנו לפי"ז לפרש טעמא דהיתר בשר נחירה שלא נצטוו כלל עדיין על השחיטה כי היכי דלהוי רבותא במאי דאשמעינן מתניתין איסור נחירה בזה"ז אבל במסקנא התם דחי רבא אוקימתא דרב יוסף ג"כ ומפרש הא דקתני לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה א"כ שוב אפשר לנו לאמר דטעמא דר"ע דהיתר בשר נחירה הוא משום דאית ליה דרי"ש דבשר תאוה נאסר וכיון שהצריכה תורה להתיר להם בשר תמימים הוצרכה ליתן להם הכשר אחר לשחיטת חולין דהיינו נחירה ובעינן למימר שנצטוו על השחיטה גם מסיני עד הקמת המשכן ורק אחר הקמת המשכן דמקרבי למשכן הותרו בבשר נחירה כי היכי דלא להוי כמו שחיטת קדשים בחוץ וגם אז לא הותרו רק בבני קרבן אבל חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה וכיון דהוזהרו מכבר על השחיטה וגם כעת מוזהרים לשחוט חיה ועוף ובע"מ מקריין בני שחיטה ודמי זביחתן לקדשים בחוץ ולהכי ניתן להם נחירה ושוב אין אנו צריכין לומר בטעמא דהיתר נחירה משום שלא נצטוו על השחיטה כמו שמפרש ר' יוסף. דזה דוחק גדול כיון דשחיטה חובת הגוף ואינה תלוי בארץ אמאי לא נצטוו אלא דנצטוו והותרו לפי שעה בבהמות תמימין ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דרשה דר"ע ודרי"ש דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והיינו בתמימים ועדיף טפי לפרש דלא פליגי רי"ש ור"ע וגם אין אנו צריכים לאמר דלר"ע לא נצטוו כלל על השחיטה קודם כניסתן לארץ אף שהוא חובת הגוף: ולפי מה שבארנו בדעת הרמז"ל דלמסקנא אמרינן דהיו מצווין עה"ש קודם הקמת המשכן אפשר לפרש כפשוטו הא דדריש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ולא דריש כאשר