עונג יום טוב קסז

חלק יורה דעה סימן נג כתב הטור (סימן א') תניא וזבחת וגו' כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה עכ"ל והקשה ע"ז הט"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דף נ"ו) דשבת וכאו"א נצטוו במרה דכתיב בהם כאשר צוך. ונ"ל ליישב כיון דר"ע סובר בחולין (דף י"ז) דבשר נחירה הותר להם במדבר ודריש לה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך דלא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותר להם א"כ לא שייך לדרוש כאשר צויתיך במרה דלמאי יצוה להם דיני שחיטה כיון שעדיין נחירה הותר להם ולא נצטוו עדיין על השחיטה ולהכי דרשינן שנצטוו ע"פ בסיני שאז נצטוו כל הדינין אף אותן שאינן נוהגין עכשיו שוב מצאתי שגם הכרו"פ כתב ליישב כן קושית הט"ז: אולם לכאורה נ"ל דזה אינו דאף לר"ע דסובר דבשר נחירה הותר במדבר זהו אחר הקמת המשכן וכמו שנבאר בטעמא דמילתא אבל קודם הקמת המשכן הי' בשר נחירה אסור גם לר"ע ובזה יתיישב לנו בעזהי"ת דברי הרמב"ם ז"ל דז"ל הרמב"ם ז"ל (בהלכות שחיטה) כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר עכומ"ז ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אה"מ וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' אבל כל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר לבד בעת היתר נחירה ונצטוו כשיכנסו ישראל לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה כו' עכ"ל ותמהו המפרשים ז"ל דהא בגמרא איתא דר"ע ורי"ש פליגי דלר"ע בשר תאוה לא איתסר כלל ולר' ישמעאל בשר נחירה לא אישתרי כלל והרמז"ל תפס דברי שניהן דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והוא נגד דברי הש"ס ובאמת גם התוס' שם הקשו מנ"ל להש"ס דפליגי דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל ואף דלכאורה אם בשר תאוה איתסר היכי משכחת לה דלישתרי בשר נחירה מ"מ הא משכחת לה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה עיי"ש בתוס' ד"ה ר"ע: אבל נראה לי דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים מאוד דז"ל הגמרא (בדף ט"ז) אמתניתין דהכל שוחטין ולעולם שוחטין הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם ב"ת משנכנסו הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי לי' ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרי דהוו מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי אלא אמר רב יוסף ר"ע היא דתניא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם ב"נ משנכנסו לארץ נאסר להם ב"נ ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין במאי קמיפלגי ר' עקיבא סבר ב"ת לא איתסר כלל ור"י סבר ב"נ לא אישתרי כלל עכלה"ג. והנה בהא דאמר ר"ע ב"נ אישתרי להו ע"כ הטעם שלא נצטוו במדבר עדיין על מצות שחיטה וסגי להו בנחירה ואף דתנן בקידושין (דף ל"ו) כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מ"מ מצינו גם חובת הגוף שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ כמו ביעור עכומ"ז דאמרינן בע"ז (דף מ"ה) שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ עיי"ש דקאמר כיבוש א"י קודם לביעור עכומ"ז וע"כ צריך לאמר כן ואף דבאמת בהא דסובר ר"ע דבשר נחירה אשתרי להו אפשר לומר שני טעמים אחד שלא נצטוו עדיין במדבר על מצות שחיטה עד שבאו לארץ וכנ"ל: ואפשר לומר טעם אחר דהוצרך להתיר להם נחירה משום כיון דהוו מקרבי למשכן ומטעם דהוו אסורים לשחוט בשר תאוה משום דמחמת התקרבותם למשכן דמי הכל לקדשים בחוץ וכל שישחטו ויאכלו דומה כמו ששוחטין קרבן להכי הוצרך הכתוב להתיר להם בשר נחירה דכשנוחרין ואוכלין שוב אינו דומה לקדשים בחוץ שהרי קדשים צריכים שחיטה כדאמר שם בש"ס מדכתיב ושחט את בן הבקר ונחירה פסול בקדשים ולהכי נתנה התורה להם הכשר נחירה כדי שעי"ז יכולים לאכול בשר תאוה ולא ידמה לקדשים בחוץ ולפי טעם זה בעינן למימר דמסיני עד הקמת המשכן נצטוו על השחיטה ורק אחר הקמת המשכן שנאסר להם בשר תאוה הותר להם בשר נחירה כדי שיהא רשאים לאכול ולא יהא דומה כקדשים בחוץ וחיה ועוף ובעלי מומין היו יכולים לשחוט ולאכול דבזה אין חשש מה שדומה לקדשים בחוץ דהא לאו בני קרבן נינהו וכבר נצטוו על השחיטה מסיני רק דבאותן דבני קרבן הותר להם נחירה כדי שלא ידמה לקדשים בחוץ מחמת דמקרבי למשכן. אבל חיה ועוף ובעלי מומין דלאו בני קרבן נינהו שרי בשחיטה ואפשר דמחויבים לשחוט ולא לנחור וזה א"א לאמר דבשר תאוה נאסר להם משום דהוו מקרבי למשכן ובשר נחירה הותר להם משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה עד אחר ביאתם לארץ כמו שאמרנו לעיל דהא כיון דלא נצטוו עדיין על השחיטה בחולין ואפי' חיה ועוף ובהמות בעלי מומין נמי מותרין לנחור ולאכול א"כ לאו בני זביחה נינהו עדיין וא"כ אמאי אסורין לשחוט בשר תאוה הא אע"ג דמקרבי למשכן אפ"ה אין שחיטת חולין דידהו דומה לקדשים בחוץ דהא קדשים בעי שחיטה ומתנאי השחיטה שיהא גברא בר זביחה ומטעם זה פסלינן