עונג יום טוב קס

לפי מש"כ אתי שפיר אף אם נימא דמתניתין מיירי במסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת דבעי פרכוס ואפ"ה לא רצה למפשט בעיא ממתניתין משום דאיכא למדחי דפרכוס שאמרו בתחילת שחיטה וא"כ מותר לשחוט ממ"נ אם לא תפרכס בתחילת שחיטה הרי נטולה נשמתה מקודם וליכא מלאכה כלל דמחתך בשר בעלמא ואם תפרכס בתחילת שחיטה תהא מותרת באכילה ולצורך יו"ט קא שחיט ואף דאנן קיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה מ"מ כיון דאיכא למימר דפרכוס שאמרו בתחילת שחיטה כרנב"י להכי לא פשיט מזה ונראה שזה דעת הר"מ ז"ל במה דפסק דמותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט אף דבעיין לא איפשט כיון דאנן פסקינן כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה א"כ ממילא מוכח ממתניתן דלא חיישינן לספיקא דשמא לא תפרכס דהא לרבא איכא למיחש שמא יהא בה חיות בתחילת השחיטה וקא עבד מלאכה ביום טוב ובסוף השחיטה לא תפרכס ותהא אסורה באכילה ומחלל יו"ט שלא לצורך ומדלא חיישינן להכי ושרינן לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט ש"מ דלא חיישינן לספיקא דלא תפרכס וה"נ שרי לשחוט עוף הנדרס ולא חיישינן שמא תמצא טריפה וחילל יו"ט שלא לצורך: והשתא דאתינא להכי ודאי דמותר לשחוט בהמה המסוכנת ממש ולא חיישינן להך ס"ס שכתבנו לעיל שמא לא תפרכס ושמא טריפה היא דאף שאם לא תפרכס בסוף שחיטה יש בה משום מלאכה ביו"ט מ"מ אם לא פירכסה כלל גם בתחילת שחיטה אין בה משום מלאכת שחיטה ביו"ט וא"כ איכא נמי ס"ס לקולא שמא אין בה חיות כלל גם בתחילת השחיטה ולא קא עבד מלאכה כלל ואת"ל שיש בה חיות בתחילת שחיטה ועביד בשחיטתו מלאכה שמא גם בסוף שחיטה יהא בה פרכוס וגם טרפה לא תמצא ועבד מלאכה לצורך יו"ט ושרי כ"ז נלע"ד: סימן מז שאלה אם מותר לתקוע בר"ה אחר שיצא ידי חובתו שלא לצורך מצוה: תשובה השא"ר (בסימן ק"ג) האריך להוכיח דמותר לתקוע בר"ה שלא לצורך אחר שיצא יד"ח תקיעה של מצוה ודלא כדברי הרמ"א ז"ל (בסימן תקצ"ו) שכ' דאחר שיצא אין לתקוע בחנם ועיקר ראיית השא"ר מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ד) ר"י אומר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו מק"ו ומה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יו"ט כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט אמרו לו תק"ש בגבולין יוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט ודייק עלה בגמרא מאי ספיקא אילימא ספק יו"ט ספק חול השתא ודאי יו"ט דחי' ספק יו"ט ספק חול מיבעיא אלא ספק איש ספק אשה ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה דתניא בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשות ע"כ ואם נימא דאיש אסור לתקוע שלא לצורך א"כ מאי קאמר ר"י לטעמי' דאשה וודאית נמי תקעה אכתי לר"י נמי איכא למימר תוכיח מתק"ש שאף שאין וודאה דוחה שבת ספיקה דוחה יו"ט והיינו בספק תקע ספק לא תקע דחוזר ותוקע כמו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש דחוזר וקורא אעפ"י שיש ספק איסור תקיעה ביו"ט שלא לצורך א"ו מדקאמר הש"ס דלר"י לא משכחת כלל ספיקא דוחה יו"ט ע"כ דמותר לתקוע שלא לצורך כיון דהותר לאיש קודם שיצא לקיים מצותו הותר לו לגמרי ולהכי לא משכחת לר"י ספיקא דוחה יו"ט בתק"ש כיון דשלא לצורך נמי ליכא איסור: והנה ראייתו יש לדחות דהא בספק תקע ספק לא תקע גברא בחזקת חיובא קאי כמ"ש הרמב"ן בקידושין דף ס"ו) דמי שחייב קרבן יש עליו חזקת חיוב כמו שיש על הטמא חזקת טומאה ע"ש וה"ה מי שחייב במצוה נמי יש עליו חזקת, חיוב וא"כ לעולם דשלא לצורך אסור לתקוע ואפ"ה ליכא למימר תוכיח מספק תק"ש בספק תקע אספיקא דכיסוי בכוי דמה לתקיעת שופר שספקה דוחה יו"ט בספק תקע משום דגברא בחזקת חיובא קאי להכי ספיקה דוחה יו"ט אע"ג דאין וודאה דוחה שבת בגבולין אבל כיסוי דהוי ספק השקול אם האי כוי חייב בכיסוי או לא וליכא לחזקת חיוב אין ספיקו דוחה יו"ט כמו שאין ודאו דוחה שבת וליכא למימר תוכיח מספק תקע אספק כיסוי ולענ"ד בזה נדחה כל בנינו של הגאון ז"ל שהתיר לתקוע שלא לצורך ובנה יסודו על ראיה זו: ומה שרצה להתיר מטעם הא דאמרינן בביצה (דף י"ח) גבי חושש בשיניו דבעי לחלק בין קודם טיבול דמותר לאחר טיבול דאסור משום דמוכח מילתא דלרפואה קא עביד שהרי כבר אכל ומסיק דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וכמו שפרש"י ז"ל דלא תקנו חכמים לאסור בחצי שבת היכי שבחצי שבת מותר היינו קודם אכילה ה"נ הואיל וקודם שתקע לצאת יד"ח מותר לאחר שתקע ויצא ידי מצותו נמי לא גזרו. נ"ל דלא דמי כלל דהתם קודם שאכל מותר לגמוע אף אם מכוין לרפואה כמ"ש רש"י ז"ל דכל היכא דלא מוכחא מילתא שעביד לרפואה שרי אף לרפואה ולהכי לא גזרו לגמוע לרפואה אחר האכילה כיון שקודם אכילה שרי אף לרפואה משא"כ בתקיעה שגם קודם לא שרי אלא אם מכוין לצורך מצוה אבל אם מכוין לשיר או מתעסק ודאי דאסור לתקוע א"כ אם נאסור לתקוע שלא לצורך אחר שתקע אין זה איסור לחצי שבת רק דלמצוה מותר ושלא לצורך מצוה אסור ולא שייך בזה הואיל וקודם תקיעה שרי דקודם תקיעה נמי אסור שלא בכוונת מצוה ולא דמי כלל לחושש בשיניו דהתם קודם אכילה לרפואה נמי מותר ואם אתה אוסרו אחר טיבול מיקרי איסור לחצי שבת ולא דמי נמי למה שאמרו התם הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דבין שבת ליוה"כ אין סברא לחלק אבל בין צורך מצוה שלא לצורך מצוה שפיר אפשר לחלק דדוקא לצורך מצוה שרי אבל שלא לצורך אסור והכי אמרינן גבי קיפול הכלים והצעת המטות בשבת (דף קי"ג) דכ"ז שצריך לשימושן בשבת שרי אבל אם כבר נשתמש בהן אסור לקפל ולהציע לצורך מחר ולא אמרינן הואיל וקודם שימושו שרי לאחר מכאן נמי שרי וע"כ ה"ט דכיון דלא שרי קודם שימושו אלא לצורך השבת לא מיקרי איסור לחצי יום ולא דמי לגמיעת חומץ דהתם קודם אכילה שרי אף לצורך רפואה להכי אמרינן הואיל וקודם אכילה שרי לאחר אכילה נמי שרי ודו"ק: סימן מ"ח שאלה אם מותר ליקח אתרוג של חבירו ולברך עליו ביו"ט אם חבירו אינו מתרצה בזה: בהא דפסקינן דאתרוג הגזול פסול אף ביו"ט שני דלא בעינן לכם משום מהב"ב כמ"ש הרי"ף ז"ל כר' יוחנן דגזול פסול אף ביו"ט שני יש להסתפק אם זהו דוקא אם גזל האתרוג להיות שלו לגמרי ונטלו ויצא בו אז לא יצא אבל בנטלו בע"כ של בעלים לצאת בו ולהחזירו אח"כ יצא בו ידי נטילה או לא שנא: