עונג יום טוב קנט

שכיח שפיר אמרינן דכיון דמוכ"ע הוי מיעוט ולא שכיח שתהא אשה מוכ"ע לא מצטרפין לי' לספק אחר ואף אם יש ספק תחתיו או אינו תחתיו לא מצרפינן ספק מוכ"ע לספק אינו תחתיו מוכ"ע כבר נדחה ונתבטל מחמת שאינו שכיח. ולא שייך כאן לאמר שהספק אינו תחתיו נעשה רובא להתירא מחמת שניתוסף עליו מיעוט מוכ"ע דאטו ספק תחתיו ספק אינו תחתיו דבר שבמנין הוא להוסיף על מנינו בהאי מיעוטא דמוכ"ע הא לאו דבר שבמנין הוא רק בהאי אשה שנמצא פ"פ מספקינן מעשה היכא הוי אם תחתיו או אינו תחתיו אם מוכ"ע היא או אינה מוכ"ע וכיון דמוכ"ע לא שכיח ונתבטל הך היתרא דמוכ"ע משום דע"כ מרובא היא דלאו מוכ"ע נינהו היכי נצרפו לספק אינו תחתיו כיון שכבר נתבטל דהתירא דאינו תחתיו ומוכ"ע לאו בכמות הוא דנימא שניתוסף ההיתר במנינו דלאו על הכמות דיינינן אלא על איכות מעשה האשה דיינינן וכיון דמוכ"ע לא שכיח הוי לי' ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק איסורא לחומרא וזה חילוק נכון מאוד ולפ"ז גם בענין שאלתינו מותר לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק שמא לא תפרכס וגם ספק שמא תמצא טריפה משום דטריפות הוי מיעוטא דלא שכיח ולא מצרפין מיעוט דטריפות לספק שלא תפרכס משום דמיעוט דטריפות כמאן דליתא דמי ומתבטל ברוב כשירות כמי שאינו ולא שייך לאמר שניתוסף על פלגא דשאינן מפרכסות דהא תרי מילי נינהו ופרכוס שייך רק במסוכנת וטריפות הוא בכל בהמה ובהמה ולאו דבר שבמנין הוא דנימא דניתוסף מיעוט טריפות על פלגא דאינן מפרכסות דהא רק על אכילת הבהמה דיינינן אם תפרכס ויש בה חיות וכן אם כשירה או טריפה היא וכיון שהחשש טריפה נתבטל מחמת רובא הוי רק ספק פירכוס ספק השקול ומותר כמו עוף הנדרס שמותר לשוחטו ביום טוב: מיהו לדעת הר"ן ז"ל דאסור לשחוט עוף הנדרס ביו"ט דבעיא דר' ירמי' לא איפשוט גם בהמה המסוכנת דבעי פירכוס אסור לשחוט וכן לדעת השא"ר ז"ל דסובר דהא דבעי למשרי עוף הנדרס רק משום דהבדיקה הוא מדרבנן בעלמא אבל היכא דבעי בדיקה מה"ת אסור לשחוט ביו"ט בהמה המסוכנת נמי אסור דהא בעי פירכוס מה"ת: אולם לכאורה נראה דבלא"ה מותר לשחוט מסוכנת לכ"ע ולא חיישינן דילמא לא תפרכס דהא כל בהמה שיש בה חיות בשעת שחיטה ודאי תפרכס כדאמרינן בחולין (דף ל"ז) שאני אומר כל שאינה עושה כן וכו' בידוע שנטלה נשמתה מקודם וא"כ שאנו מסופקים אם יש בה עדיין חיות ויועיל מה שישחוט אותה או לא בעינן ליתן לה חזקת חיים ועדיין היא חיה ויועיל בה שחיטה דכל בע"ח אית לי' חזקת חיים ואף דתנן (בפ"ו דטהרות) המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והכניסוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור אלמא דברה"י ספיקו טמא ולא מוקמינן אחזקת חיים התם טעמא משום דבספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ולא מהני חזקה (אף דאיכא נגד חזקת חיים חזקת אינה זבוחה מ"מ הא בארנו בתשובה דבספק שאנו דנין עד שלא נשחטה לא שייך חזקת אינה זבוחה עיי"ש היטב בדברינו]. וא"כ הכא כשאנו רוצין לשחוט מסוכנת ביו"ט בעינן לאוקמה אחזקת חיים ובודאי תפרכס דעדיין יש בה חיות דלענין ספק אם יש בה חיות עכשיו לא שייך חזקת אינה זבוחה מיהו ז"א דנהי דבעינן לאוקמי בחזקת חיים מ"מ אסור להתחיל לשחוט שמא תמות קודם גמר השחיטה ואנן בעינן שלא תהא נטולה נשמתה עד גמר שחיטה (דהא קיי"ל יש טריפות לחצי חיות] וא"כ איך מתחיל לשחוט נהי דאמרינן דעכשיו יש בה חיות משום חזקת חיים מ"מ דלמא קודם גמר שחיטה יצא חיותה שלא מחמת השחיטה ועוד דאנן פסקינן פרכוס שאמרו בסוף שחיטה כרבא א"כ אמאי מותר לשחוט ואף דלא חיישינן לשמא תמות מ"מ במסוכנת ודאי דבעינן למיחש שמא תמות לאלתר קודם גמר שחיטה: ועוד דהא תנן במסכת אהלות (פ' ט"ז מ"ד) המפקח את הגל אינו אוכל בדמעו [היינו תרומה] משום דחיישינן שמא כבר מת זה שמונח בגל ונטמא המפקח או דחיישינן שמא ימות קודם שיבלע התרומה כמ"ש במק"א] א"כ פשיטא דה"ה הכא ודאי דבעינן למיחש שמא כבר אין חיות בבהמה זו או שמא תמות קודם גמר שחיטה ועביד מלאכה שלא לצורך: מיהו בעיקר הדבר בענין שחיטת מסוכנת שכתבנו שיש לחוש שלא לשוחטו ביו"ט שמא לא תפרכס והוי ליה שחיטה שלא לצורך יש לעיין בזה טובא דאפשר לומר דבהמה המסוכנת שלא פירכסה אין בה משום נטילת נשמה כלל. כדאמרינן בחולין (דף ל"ז) גבי פרכוס דכל שאינה עושה כן בידוע שנטולה נשמתה מקודם ושרי אף למ"ד מקלקל בחבורה חייב כיון דליכא בה נטילת נשמתה ודמי להא דאמרינן בשבת (דף קל"ה) גבי ספק בן ח' דמלין אותו ממ"נ אי חי הוא שפיר מהלינן לי' אי לאו מחתך בשר בעלמא וה"נ אפשר לומר במסוכנת שלא פרכסה דהוי לה כמחתך בשר בעלמא ואין בו משום מלאכה כלל דדמי ממש לבן שמונה דאע"ג דחזינן דאית בי' נשמה וקרהיט ואזיל אפ"ה לא מחייב עליו משום נטילת נשמה בשבת וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פ"ד הי"ג) כתב דאם שחטה ולא פירכסה כלל הרי זו נבילה ולוקין עליה והיינו כמו שכתבנו לעיל מהא דאמרינן בגמרא דכל שאינה עושה כן בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן מיהו שם בחולין פליגי אמוראי בדין פרכוס דרב נחמן בר יצחק סבר פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה ור"ח אמר פרכוס באמצע שחיטה ורבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ע"ש ונראה דלרבא דאמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה אם לא פירכסה רק בתחילת שחיטה אין מזה הוכחה שלא היה בה חיות גם בתחילת שחיטה דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין רנב"י לרבא דלרנב"י פרכוס דתחילת שחיטה מהני לגמרי ומוכח שיש בה חיות גם עד אחר השחיטה ולרבא לא הוי הוכחה כלל אף על התחלת שחיטה ומסתבר יותר למימר דלרבא נמי פרכוס בתחילת השחיטה מוכיח שיש בה בתחילת השחיטה חיות עדיין רק דאנן בעינן שיהא בה חיות עד גמר שחיטה וכלשון הגמרא בחולין (דף י"ט) דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה עיי"ש]. וסובר רבא דפרכוס דתחילת שחיטה אינו מורה אלא שיש בה חיות בתחילת שחיטה אבל על סוף שחיטה אין זה הוכחה להכי סובר דבעינן פרכוס גם בסוף שחיטה והא דקאמר הש"ס שם כל שאינו עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן האי קודם לכן היינו קודם סוף שחיטה ולא קודם תחילת השחיטה: ולפי"ז דקיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה אף אם נימא דבהמה שאין בה פרכוס לית בה משום נטילת נשמה ואין בה איסור מלאכה אם שוחטין אותה ביו"ט מ"מ הא בעינן למיחש שמא יהא בה פרכוס בתחילת השחיטה שיהא בה עדיין חיות בתחילת השחיטה ובסוף השחיטה לא תפרכס וקא עביד מלאכה דנטילת נשמה בתחילת השחיטה [כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בחולין (דף י"ד) במשנה דהשוחט בשבת דאיסור מלאכה איכא בכל משהו שהוא שוחט] דכיון דלא פרכסה בסוף השחיטה אסורה באכילה דקיי"ל כרבא דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה וחלל יו"ט בהתחלת השחיטה שלא לצורך ואסור לשחוט מסוכנת ביו"ט: ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים בהא בעיא דר' ירמי' שם בביצה (דף ל"ד) בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו ביו"ט ואמאי לא פשיט ממתניתין דהתם דמותר לשחוט בהמה המסוכנת ביו"ט דמשמע אפילו מסוכנת הצריכה פרכוס ולא חיישינן שמא לא תפרכס ודחקו עצמן דמתניתין מיירי במסוכנת שמעמידין אותה ועומדת דלא בעי פרכוס. אבל