עונג יום טוב טז

דור המדבר היו באין לארץ לא היו זוכין בה בתורת ירושה אלא בתורת מתנה חדשה שהרי כח הירושה נפסק מהם משום שאפילו אם יכנסו לארץ ויתקיים המתנה למפרע מ"מ הרי הפסידו זכותם במה שסילקו עצמן מא"י שאמרו אנה אנחנו עולים וגו' ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וע"י זה אבדו זכות שיש להם בא"י והיו זוכים האומות שישבו אז בא"י ואף דקיי"ל דסילוק לא מהני בדבר שהוא שלו מכבר כדאיתא בכתובות (דף פ"ג) האומר לחבירו אין לי עסק בך לא אמר כלום מ"מ דבר שהוא אצל אחרים בתורת גזל מהני שפיר סילוק כדמוכח בב"ב (דף מ"ג) גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנים אותן בדייני אותה העיר דפריך וליסלקו תרי מינייהו ולדייני משמע דמהני סילוק בגזילה אף שהוא לשון גרוע ואף שהרשב"ם ז"ל פי' שם שיקנו בקנין גמור דבקנין מהני סילוק בכל ענין ע"ש מ"מ מדברי הרשב"א ז"ל שהביא הש"מ שם משמע דמהני סילוק אף בלא קנין ע"ש וכן מבואר בהדיא בקצוה"ח (ס' ל"ז) שכתב על דברי הרשב"ם דהסילוק הוא לגבי בני העיר דאי כונת הרשב"ם דהסילוק הוא לגבי הגנב עצמו הא לא בעי קנין ע"ש בדבריו. הרי משמע דלא איכפת לן במה שהסילוק הוא בלשון גרוע. דכיון שהגזילה ביד הגזלן מהני סילוק לחוד לגבי גזלן וא"כ כיון שמועיל סילוק וזכו האומות שישבו אז בארץ ישראל במה שתחת ידם נמצא שלא זכו בתורת ירושה מאבותיהם מפני שכבר הפסידו כח ממון שירשו מאבותיהם בא"י וכשיזכו בה יזכו בעצמן בזכי' חדשה וד' חפץ למען צדקו לתת להם מורשה להכי נשארה השבועה שלא יכנסו לארץ רק שבניהם יכנסו לארץ והם קיימו המצוה שנתלה בה ירושת הארץ ואז זכו בניהם בתורת ירושה מאבותיהם דלא מהני סילוק של דור המדבר לגבי בניהם משום דבניהם מצי אמרי מכח אבוה דאבא קא אתינן כדאמרינן בב"ב (דף קנ"ט) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות דמצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וכמש"כ הרשב"ם ז"ל שם דבן הבן יורש בכח עצמו ולא מצד אביו דאף דלא מצי לירש מכח אביו יורש מכח עצמו וכ"כ המהרי"ט (בתשובה ס' מ"א ח"ג) לענין ירושת מומר דאף דאינו יורש את אביו מ"מ בנו יורש מכח אבוה דאבא עיי"ש היטב וא"כ כמו דאמרינן התם דאף דנפסק ירושת הבן שהוא אינו יכול לירש: דאם יירש יטרוף הלוקח ממנו מ"מ בן הבן יורש מאבי אביו וה"נ דכוותי' אף דדור המדבר לא היו יכולים לזכות בירושתם ע"י כניסה לארץ דאם ירצו לזכות למפרע יתעורר סילוקם שסילקו את עצמם לגבי האומות היושבים בארץ ויופסד כח ירושתם וקנין ממונם מ"מ בני בניהם שנכנסו לארץ זכו למפרע בירושת הארץ מכח אבוה דאבא ולא מהני סילוקם של דור המדבר כיון שלא זכו בה כלל רק בניהם זכו מכח אבוה דאבא להכי לא הי' היתר שבועה על הכניסה לארץ שאם נכנסו הם ויזכו יתבטל כח הירושה ויהא מתנה חדשה והשי"ת רצה שיזכו בתורת ירושה דוקא. והנה כ"ז הוא לר"א דסובר קרקע נגזלת כדאיתא בב"ק (ד' קי"ז) דר"א דריש ריבויי ומיעוטי. וכיון דקרקע נגזלת שפיר מהני סילוק דקליש כח הנגזל בדבר שנקנה לגזלן בתורת גזילה להכי סובר ר"א דאשר נשבעתי באפי וחוזרני בי לענין עוה"ב ובאין הן לעוה"ב ומה שלא התיר שבועה לענין כניסה לארץ הוא משום שהפסידו כח ירושתם ורצון השי"ת הי' שיזכו בארץ מכח ירושת אבות דוקא אבל ר"ע אזיל לטעמי' דסובר דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמרא קאי ולא מהני כלל סילוק א"כ לא מצי למידרש באפי נשבעתי וחוזרני בי דאם היה היתר על עוה"ב תקשה קושית התוס' אמאי לא התיר נמי השבועה לענין כניסה לארץ דהא לא הפסידו כח ירושתם מאבות במה שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וע"כ סובר אין להם חלק לעוה"ב: (כא) ובזה יובנו היטב דברי המדרש ע"פ וישמע ד' את קול דבריכם ויקצוף וישבע. דהא לכאורה וישמע את קול דבריכם מיותרים ודריש כוונת הקרא הכי דמה שקצף ד' ונשאר הקצף הוא מחמת ששמע קול דבריכם היינו שאתם גרמתם. וזהו להם קצפון ולי מה קצפון דהא באפי נשבעתי וחוזרני בי שהיה ביכולתי להתיר השבועה כמו שהתרתי שבועת עוה"ב רק מה שאמרתם בקול דבריכם דברי סילוק מירושת הארץ הוא שגרם לכם שלא היה באפשרי להתיר שבועת כניסת הארץ שע"י דבריכם הפסדתם ירושת הארץ דאף דקיי"ל כר"ע דקרקע אינה נגזלת מ"מ ר' לוי אזיל לשיטתו בירושלמי סוף פ"ז דכלאים הובא בתוס' סוכה (ד' ל') דאף דקרקע אינה נגזלת מ"מ יש יאוש לקרקע ובנשתקע שם בעליו הוי יאוש דבר תורה א"כ כיון שנשתקע שם האבות מא"י שפיר נגזלת ומהני סילוק ולא היה באפשרי להתיר השבועה להכניסם לארץ. וזהו להם קצפון ולי מה אני קצפון באפי נשבעתי וחוזרני בי. ומיושב נמי הא דמסיים משל למלך שכעס שלא יכנוס בנו לתוך ביתו ואמר וכו' מה עשה המלך עמד וסתרו ובנאו והכניס את בנו עמו לפלטרין וכו' דכיון דאף דבבית סתם אם לא אמר זה אסור אף אם סתרה וחזר ובנאה מ"מ הכא כיון שאמר השי"ת בשבועתו אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לא נאסרו אלא כ"ז שזכייתם היה ע"י ירושה מאבותיהם אבל כיון שיצאו מארץ ישראל והפסידו לגמרי קנין ממונם וירשו מחדש כדדרשינן ביבמות (ד' פ"ב) אשר ירשו אבותיך וירשת ירושה ראשונה ושניה יש להם וכו' היינו דקדושה ראשונה בטלה כיון שגלו ומה"ט נפטרו מתרומות ומעשרות בין קדושה ראשונה לשני' משום שהפסידו ירושת הארץ דהרי מצינו שקודם שנכנסו לארץ בירושה הראשונה הי' הארץ חייבת במעשרות אף קודם שנכנסו כדאיתא בירושלמי (פ"ב דחלה) בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה ולא מיקרי גדולי פטור משום דלמפרע ירשו את הארץ ע"ש הרי שהפירות היו חייבים בחלה אף שעדיין לא היו ישראל שרוין עלי' וא"כ מ"ט נפטרו כשגלו מא"י אלא ודאי דכשגלו בטלה ירושת הארץ לגמרי ובטל קדושת הארץ ולהכי נפטרו מתרומה ומעשר וכיון שבטל ירושת הארץ וירשו ירושה אחרת מותרין לכנוס לא"י דהשבועה לא היתה רק שלא יראו הארץ אשר נשבע לאבותם היינו בזמן שזכו בה מכח ירושת אבותם אבל בזמן שנפסק הקנין ירושת אבותם וזכו מחדש ירושה שני' ואינן יורשין מכח אבותם מותרים לכנוס לא"י והוי הא דאומר אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם ממש כמו בית זה סתרה וחזר ובנאה דמותר לכנוס בה ולהכי אמר למנוחה זו אינן באין למנוחה אחרת הן באין: (כב) ובזה יובן לנו ברייתא בב"ב (ד' קי"ט) מיתבי א"ר חידקא שמעון השיקמוני הי' לי חבר מתלמידי ר"ע וכך הי' ר"ש השיקמוני אומר יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וראוי' היתה פרשת נחלות ליכתב ע"י משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנא' מחללי' מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה יומת וראוי' היתה פרשת מקושש שתכתוב ע"י משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. והנה מה שהקדים לומר דר"ש השיקמוני היה מתלמידי ר"ע היה אפשר לומר הכונה בזה משום דאמרינן בחגיגה (ד' ו') ר"י אומר כללות נאמרו בהר סיני ופרטות באהל מועד נאמרו ור"ע סובר כללות ופרטות נאמרו בהר סיני א"כ לרי"ש היה אפשר לומר כמו דבהר סיני לא נפקדו ונצטוו רק אכללות ולא אפרטות ה"נ במרה אף שנצטוו אדינין ועל השבת מ"מ לא נצטוו אלא על הכללות ולא על הפרטות ולהכי נסתפק בהם משה. אבל כיון שהוא היה מתלמידי ר"ע ור"ע סובר כללות ופרטות נאמרו בהר סיני ומסתמא כשנצטוו במרה נצטוו נמי על הפרטים וע"כ שהי' יודע שהמקושש במיתה ובנות צלפחד יורשות אמנם אכתי יש לדקדק בהך ברייתא מכדי האי מעשה דמקושש קדים בפ' שלח ומעשה דבנות צלפחד בפ' פנחס וכן במעשה נמי קדים מעשה דמקושש למעשה דבנות צלפחד דמקושש זה צלפחד כדאיתא בשבת (ד' צ"ו ע"ב) בדברי ר"ע גופא שם א"כ מ"ט הקדים