עונג יום טוב קנז

ידחה גם את הלאו דהא שניהם על איסור א' בא זה וחיזק את זה [ותדע שהתוס' בחולין (דף קמא) רצו לומר שם כיון דאין הלאו נדחה משום חיזוק העשה אם עבר וקיים מצות עשה ע"י דחיית עשה ול"ת לקי גם על הלאו שעבר משום דעשה חיזק את הלאו שלא יודחה מפני מצות עשה] ולא שייך כאן לומר הואיל ואשתרי אשתרי אבל אי איתרמי לן שני איסורים שבאחד איסור עשה ול"ת ובאיסור א' ליכא אלא ל"ת גרידא ואנו צריכין לדחותן כדי לקיים איזה מצות עשה בזה אמרינן כמו דדחי איסור לאו גרידא ה"נ דחי האיסור שיש בה עשה ול"ת וכדאמר רבא שם בזבחים מה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות ואע"ג דמאיסור קל לאיסור חמור לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מ"מ היכא דאתרמי שני איסורין שיש בכ"א מהן לאו גרידא ואיסור א' דעשה ול"ת דהני תרי איסורין שיש בהן ל"ת גרידא נדחין מפני קיום מ"ע כדאמרינן בנזיר (דף מח) מה לי חד לאו מה לי תרי לאווין [וכ"כ הפ"י בפ"ק דביצה והגאון בפ"מ כלל ב' דעשה דוחה שתי לאוין מהש"ס דנזיר הנ"ל] ממילא נדחה נמי האי איסור שיש בו עשה ול"ת משום מה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות וכדאמרינן ביבמות פרק קמא (דף ז) דל"ת חמור מעשה א"כ ממילא דאין עשה ול"ת חמור משני לאווין ועיין לעיל שבארנו דהא דעשה דוחה ל"ת הוי רק דחויה ולא הותרה להכי פשיטא דבעינן למימר לרבא דקי"ל כוותיה בכל דוכתא מה לי חד דחייה מה לי ש"ד] ובהיות כן נתבאר לנו דברי הש"ס כמין חומר דפריך לרבה דאמרינן הואיל אחרישה לא לחייב והיינו אחרישה דמלאכת יו"ט משום הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ואע"ג דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינן נדחין מפני מצות כיסוי מ"מ הא אנן אמרינן הואיל אי מתרמיא ליה מצות כיסוי ולא היה לו עפר במה לכסות והיה עומד כנגדו כל הני לאוין שעבר עליהם עכשיו כולן היו נדחים מפני מצות כיסוי כמו חורש בשור וחמור דהוי לאו גרידא וכן כלאים בכרם ושביעית וכן נזיר אבית הטומאה אע"ג דהוי נזיר עשה ול"ת מ"מ הא כתבו התוס' ביבמות (דף ו') דעשה ול"ת דנזיר נדחין מפני עשה מפני שישנו בשאלה וכולהו בהדדי היו נדחין מפני מצות כיסוי דאתרמי ליה כמו שבארנו דאין חילוק לחד לאו לכמה לאוין ואף איסור מוקדשין דחשיב במתניתין אע"ג דחייבין על איסור מעילה מיתה מ"מ היה רשאי לחרוש בשור של מוקדשין למען יהיה לו עפר למצות כיסוי דמה שהיה חורש למצות כיסוי לא מקרי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ כיון דכולהו איסורי דקחשיב במתניתין היו נדחין מפני מצות כיסוי אילו הוי מתרמי ליה ולא היה עומד כנגדו אלא איסור חרישה דמלאכת יו"ט שהוא עשה ול"ת ואינן נדחין מפני מצות כיסוי וגם ליתא בשאלה מ"מ הא בעינן למימר הואיל ואשתרי כל הני לאוין מפני מצות כיסוי אישתרי נמי איסור חרישה דיו"ט משום מה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות ושפיר פריך הש"ס אחרישה דיו"ט לא לחייב משום דאי הוי מתרמי ליה צפרים וחיות טובא היו נדחין כל האיסורין שבחרישה הזאת והי' מותר גם איסור דחרישת יו"ט וע"ז משני שפיר דמיירי באבנים מקורזלות ופריך הא ראוין לכותשן ומשני כתישה ביו"ט מי שרי דהא בכתישה לא שייך הני איסורים דשור וחמור וכלאים בכרם ושביעית וכיון דלא שייך בכתישה הני איסורין לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי גבי כתישה ולא נשאר בכתישה אלא איסור מלאכת יו"ט וכיון דלא נשאר אלא איסור מלאכת יו"ט גרידא הדרינן לכללא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט וממילא לא שייך למימר הואיל דאף אי הוה מתרמי מצות כיסוי היה אסור לחרוש משום דאבנים מקורזלות אינן ראוין לכיסוי בלי כתישה וכתישה ביו"ט אסור וגבי כתישה ליכא איסורים אחרים דלימא בהו הואיל ואשתרי אישתרי ודברי הש"ס נכונים וברורים בעז"ה ית"ש ודו"ק: סימן מו נסתפקתי במסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת דבעיא פירכוס אם מותר לשוחטה ביו"ט דלפי מה דמבואר מדברינו שכתבנו לעיל משמע לפי המסקנא כפי שפסק הרמב"ם ז"ל דמותר לשחוט עוף הנדרס ולא חיישינן שמא תמצא טריפה ה"ה דמותר לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא לא תפרכס אבל מה שאני מסתפק בזה דלכאורה יש לאסור דע"כ לא שרינן ספק בטריפה אלא משום דליכא אלא חדא ספיקא שמא תמצא טריפה ובחדא ספיקא שרינן כמו שבארנו לעיל דמ"מ לצורך יו"ט קא שחיט אבל מסוכנת דאיכא תרי ספיקי לחומרא שמא לא תפרכס ושמא תמצא טריפה ובתרי ספיקי לחומרא לא שרינן לשחוט ביו"ט דהא אף בבהמה שלא נולד בה ספק טריפות איכא למימר שמא תמצא טריפה והוי ס"ס לחומרא ומתניתין דשרי לשחוט מסוכנת היינו בהמה חולה שמעמידין אותה ועומדת דלא בעי פירכוס אבל בהמה מסוכנת ממש דבעי פירכוס אסור מטעם ס"ס ואף להרא"ש והטור שכתבו דביש שהות לאכול כזית צלי מבע"י מותר לשחוט אף שאין שהות לבודקה מטריפות ויכול לאכול בלי בדיקה משום הפסד ממונו וא"כ לא בעינן למיחש דלמא תמצא טריפה דהא יכול לאכול בלא בדיקה מ"מ אם באמת הי' טריפה אין אנו יכולין להתיר לו לשחוט משום הפסד ממונו דמאי הפסד ממונו איכא הא באמת טריפה היא ונוחה למות ויאכילנה לכלבים ואין אנו יכולין להתירה לשחוט אא"כ היא כשירה א"כ איך נתיר לו לשחוט הרי אנו צריכין לחוש שמא באמת היא טריפה ויש לאסור לשוחטה (אף שאנן לא ידעינן מטריפותה) ושמא לא תפרכס ואין לומר דלהכי שרי לשחוט דהא בשעת שחיטה ליכא אלא חדא ספיקא דפרכוס לחוד ובחדא ספיקא שרינן לשחוט כמו בעוף הנדרס ואידך ספיקא דשמא תמצא טריפה לא איכפת לן מחמת שאנו מתירין לו לאכול קודם בדיקה וכיון שיאכל ממנה הרי שחט לצורך אוכל נפש דז"א דהא השוחט בהמה טריפה ביו"ט ע"מ לאוכלה ודאי דלוקה אף שהוא רוצה לעשות איסור לאוכלה עכ"ז מיקרי עושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן בפסחים (ד' מ"ז) המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב לוקה משום מבשל גיד ביו"ט עיי"ש. א"כ ודאי דה"ה בהמה ששחטה ונודע לו מטריפותה אף שרוצה לאכול מ"מ כיון שטריפה היא קא שחיט שלא לצורך אוכל נפש ואף דאיכא למימר דהתם לוקה משום דבשעת בישול הוי שלא לצורך אוכל נפש משום דאמרינן דאף שבדעתו הי' לאוכלה מ"מ תלינן בי' שיחזור בו מלעשות איסור ולא יאכל דבר האסור. אבל הכא יודעים בשעת שחיטה שהתירו לו חכמים לאכול בלי בדיקה משום הפסד ממונו וא"כ אף שהיא טריפה נמי לצורך או"נ קא שחיט מ"מ נראה דכיון דמה שהתירו לו חכמים לאכול בלי בדיקה הוא רק מחמת שתלו שאין בה טריפות א"כ כשאנו באין לדון בתחילת שחיטה אם לשחוט או לא ודאי בהצטרפות ספק שמא לא תפרכס יש לנו לספק גם שמא יש בה טריפות וטריפה אסור לשוחטה ביו"ט ואף דשרינן לשחוט נפולה ביו"ט התם ליכא אלא חד ספיקא דטריפות אבל הכא איכא תרי ספיקי שמא לא תפרכס ושמא טריפה: ועוד דע"כ לא שרינן לאכול בלי בדיקה אלא היכא דליכא שהות ביום לבדוק ולאכול דאם לא נתיר לו לאכול בלי בדיקה ממילא יהי' אסור ויפסיד את בהמתו. אבל היכא דאיכא שהות לאכול ולבדוק לא שרינן לאכול בלי בדיקה