עונג יום טוב קנו

שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי ומשני משום דכתיב לכם ולא לגבוה: ולפי"ז הרמב"ם ז"ל דפסק כרבה ורבא נמי סובר כוותיה שם במנחות דשתי הלחם הבאין בפ"ע מדאורייתא נאכלין ורק משום גזירה דשנה הבאה אינן נאכלין צ"ל לדידיה הטעם דאינו דוחה יו"ט הוא משום לכם ולא לגבוה דבלא"ה הוי דחי כיון דחזי לבו ביום ואף אם יפסלו הכבשים בשחיטה וזריקה נאכל הלחם ומיושב היטב מה שכתב הר"מ דרשא דלכם אף דסובר דאמרינן הואיל וצורכי שבת אינן נעשין ביו"ט משום דבגמרא מוכח כן דגם לרבה הוכרחנו להאי דרשא מדלא מותיב לר"ח משתי הלחם ורב מרי דמותיב משתי הלחם משום דסובר כרב יוסף בשתי הלחם הבאין בפ"ע הרי מוכח מזה דמה שיהא אסור באכילה מדרבנן אינו גורם להיות איסור דאורייתא באפייתו: ונראה דגם מגוף הסוגיא יש להביא ראיה דהיכא דאיכא איסור דרבנן נמי אמרינן הואיל לפטור מאיסור דאורייתא דכיון דקאמר אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והא ודאי דמי שאין לו עפר אלא אם יעבור על ל"ת אסור לו לשחוט דכמו דאם אין לו עפר כלל אסור לו לשחוט כדאיתא ביור"ד (סימן כח) ה"נ אם אין לו עפר של היתר בלתי אם יעבור על ל"ת אסור לו לשחוט וכמו שבארנו במק"א דכיון דקיי"ל כר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' וכדאמרינן בשבת (דף קלג) ואי איכא אחר ליעבד אחר וא"כ הוי רק דחוייה ולא היתר א"כ פשיטא דאינו רשאי לשחוט לכתחילה ע"מ שיצטרך אח"כ לדחות ל"ת דכלאים או ל"ת דיו"ט וכן כתב בס' המאור ז"ל (בשבת פרק ר"א דמילה) דאי ליכא חמימי לרחוץ התינוק לאחר המילה אסור למולו בשבת אע"ג דלאחר המילה מותר לחלל עליו השבת משום פקוח נפש מ"מ אין למולו לכתחילה לבא לידי דחייה דפקוח נפש דחוייה היא וכיון דמכשירי מילה לא דחי שבת לרבנן דר' אליעזר ומה שמותר לחמם חמין אחר המילה הוא רק משום פיקוח נפש שהתינוק מסוכן אחה"מ להכי אסור להביא עצמו לידי דחייה ע"כ דברי הרז"ה ז"ל ה"נ אסור לשחוט לכתחילה ולהביא עצמו לידי דחיית ל"ת. ואם כן אמאי אמר אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וע"כ צ"ל דמה שכתב הרז"ה ז"ל דאסור להביא עצמו לידי דחייה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא שרי וכמו שסובר שם הרמב"ן ז"ל במלחמות דאמרינן אין למצות אלא מקומן ושעתן והשתא בהיתירא קא מהיל ולא איכפת לן במה שאח"כ. יצטרך לדחות את השבת מפק"נ וה"נ השתא בהיתירא קא שחיט למצות שמחת יו"ט ולא איכפת לן במה שיצטרך אח"כ לדחות ל"ת ולכסות ורק מדרבנן הוא דאסור להביא עצמו לידי דחייה וכיון דמדרבנן הוא דאסור שפיר אמרינן הואיל כנלע"ד: ** (הגה"ה ואף דמהא דאמרינן בפ"ק דביצה לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן אין ראיה דהתם יו"ט הוי עשה ול"ת ויהא אסור לכסות אח"כ ואסרו אפילו מלאכה דרבנן כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. אבל היכא דליכא רק ל"ת לחוד אפ"ל דשרי לשחוט לכתחילה ע"מ לדחות אח"כ הל"ת מ"מ מסתברא כיון דהא דעשה דוחה ל"ת הוא רק בתורת דיחוי אסור לכתחילה ע"מ שידחה הל"ת וק"ל:) סימן מה וסוגיא דהואיל הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דאמרינן התם שלח לו רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר הונא מי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם א' וחייבין עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כהן ונזיר אבית הטומאה ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור אמר רב פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ופריך הא ראויות לכותשן ומשני כתישה ביו"ט מי שרי והקשה הריב"א בתוס' ד"ה כתישה מאי פריך הא וודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל ה"נ כתישה ועוד תימא דהיכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי ולידחה לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה דהתנן בכיצד צולין דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ובפרק ב"מ יליף לה מקראי או כדמסיק רב אשי התם דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"ש בתוס' שר"ת ז"ל תירץ בדוחק דקושית הש"ס קאי אחרישה דכלאים דליכא אלא לאו גרידא אבל איו"ט לא קאי ומסיק כתישה ביו"ט מי שרי כיון דמשום יו"ט אסור משום דאית בו עשה ול"ת גם משום כלאים לא שייך למיפטר בהואיל דאפילו היה שם דם צפור היה אסור ובתחלה נמי הוי מצי לשנויי חרישה ביו"ט מי שרי אלא דמשני לה בענין אחר כדי להגדיל תורה ויאדיר ע"כ לשון התוס' וזה דחוק מאוד דשביק חרישה דאיירי בה ונקט כתישה ביו"ט. גם בעיקר הדבר שכתב ר"ת ז"ל דבאיסור כלאים נמי שייך הואיל לא מצאנו מקור לזה דליפטר ממלקות דכלאים משום הואיל דלכאורה נראה דלא שייך הואיל לפוטרו ממלקות אלא במלאכת יו"ט [ועיין בפסחים שם בתוס' ד"ה רבה ובמנחות (דף סד) תוס' ד"ה להעלות דגים דמבואר מדבריהם דגם במלאכת שבת שייך למיפטר משום הואיל אבל בשאר איסורים דלאו מלאכה נינהו מהיכי תיתי דלימא בהו הואיל ועוד דא"כ לא משכחת לה כלל מלקות בחרישה דכלאים. לכן פירוש הר"ת ז"ל דחוק מאוד גם מה שתירצו בשם רשב"ם דהא דקאמר אחרישה לא לחייב הוא משום דלא מקרי מלאכה וחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. ולהכי שייך אחרישה הואיל דאי הוי בעי לכסות היה החרישה מלאכה שאינה צריכא לגופה והוי שרי ולהכי פריך רק מכתישה דכתישה הויה כטחינה וצריכא לגופה הוא שמתכוון לעשות עפר לכסות ולא מישתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש וגם זה תימה גדולה דהא מ"מ השתא חפר וחרש וצריך לעצם החרישה לצורכו וזה היה אסור אף אי הוה מתרמיא לו מצות כיסוי דאטו משום שהיה רשאי לחפור ולחרוש היכא דהוה צריך רק לאפרן לא ילקה השתא שחרש לצורך חרישה הא השתא למלאכת חרישה כיון ומלאכה גמורה היא [ועיין לעיל בתשובה שכתבנו דדבר זה תליא במחלוקת שבין הרשב"א והר"ן ז"ל בשבת פרק האורג גבי נועל ביתו וצבי בתוכו ומתכוון לנעול ביתו ולצוד הצבי עיי"ש לכן נראה לי דוודאי קושית הש"ס דמקשה אחרישה לא לחייב הוא רק אחרישה דיו"ט וכמו שפרש"י ז"ל ומה שהקשו הא יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה נראה לי דזה נכון לפי מה דאמרינן בזבחים (דף לב) גבי מצורע שחל שמיני שלו להיות בער"פ וראה קרי בו ביום וטבל דאמרו חכמים דאע"פ שאין טבול יום אחר נכנס להר הבית זה נכנס משום דעשה שיש בה כרת דוחה עשה שאין בה כרת ופריך למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה היכי נעייל ידיה בבהונות אידי ואידי עשה שיש בה כרת הוא ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וקאמר רב יוסף דמזה אנו למידין רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרן לזיבתן ופריך אביי הא לא דמי מצורע היתירא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחויה היא להא אידחאי ולהא לא אידחאי. א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא מצורע היתירא היא להא אישתראי ולהא לא אישתראי טומאה דחויה הוא מה לי חד דיחוי מה לי שתי דחיות עכ"ל הגמרא וזה נראה ברור דלרבא דאמר מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא רק אם אנו צריכין אלא לדחות איסור א' שיש בה עשה ול"ת כמו איסור מלאכת יו"ט שיש בה עשה ול"ת או איסור אלמנה לכה"ג מן הנישואין שיש בה עשה ול"ת כדאמרינן ביבמות (דף כ) דליכא למימר בהא דהואיל והלאו נדחה ידחה גם העשה משום הואיל ואישתרי אשתרי דזה אינו דאדרבה דהעשה מחזק את הלאו שלא