עונג יום טוב קנה

וראיתי להגאון מוהר"י ז"ל שכתב דהא דפשיטא לי' להש"ס דגם רבנן סברי מבית טביחתה הוא משום דהא דקתני מבית טביחתה לאו ר"ע הוא דקאמר לה אלא קאי לדברי חכמים דהא ר"ע סובר לכם ולא למצרים אבל לכלבים שרי ואם יכול להאכיל לכלבים נמי שרי לשחוט ולא חידש ר"ע בדבריו אלא במאי דאתא לאשמעינן דאפילו בכזית חי סגי משום דאזיל לטעמי' דסובר דלאכילת כלבים נמי שרי לעשות מלאכה ביו"ט ומבית טביחתה רבנן הוא דקאמרי לה דלר"ע דשרי להאכיל לכלבים אין רבותא בהא דקאמר מבית טביחתה דהא אכילת כלב לא בעי בדיקה וכיון דרבנן קאמרי לה להכי פשיט שפיר דיכול לשחוט ולאכול אף שאין שהות לבדוק ודבריו תמוהין חדא דהאי לשחוט ולאכול דקאמר וודאי דקאי גם אדברי ר"ע דגם ר"ע בעי שיהא שהות לאכילת אדם דאם איתא דר"ע סובר דבאכילת כלבים סגי הול"ל כזית חי להאכיל לכלב לאפוקי מת"ק דקאמר אם יש שהות לאכול דמשמע אכילת אדם ועוד דאף דר"ע סובר דמותר לחלל יו"ט לצורך כלבים מ"מ הכא במסוכנת אסור אם ליכא שהות ביו"ט אלא להאכיל לכלבים דהא כל עיקר מה שממהר לשחוט הוא כדי שלא תמות מאיליה והרי אם תמות מאיליה נמי תהא ראוי' להאכיל לכלבים ועוד דלרב דס"ל בפ' כלל גדול (דף ע"ה) דשוחט חייב משום צובע ודאי דאסור לשחוט לצורך כלבים דצביעה לא שייך אלא בשחיטה כדאמר שם ניחא לי' דלתוויס בית השחיטה דמא כו' וזהו רק לאכילת אדם אבל להאכיל לכלבים הרי יכול להרוג את הבהמה באופן שלא יהי' מלאכת הצביעה וא"כ גם לר"ע איכא רבותא במאי דסגי ביש שהות לאכול כזית חי מבית טביחתה וא"כ מנ"ל דרבנן קאמרי להאי כזית חי מבית טביחתה אימא דר"ע קאמר לה ורבנן פליגי כמו דפליגי אכזית חי ובעי צלי דווקא ה"נ פליגי עליו בהא דקאמר מבית טביחתה ומתיר לאכול בלי בדיקה: ובענין שחקרנו לעיל בהא דאמרינן הואיל ביו"ט במבשל מיו"ט לחול אם יש איסור דרבנן לאוכלו אם מהני הואיל לפוטרו ממלקות ומאיסור דאורייתא או דילמא כיון דאסור מדרבנן שוב ליכא הואיל דהא מ"מ לא חזי ליה והבאנו ראיה מהא דקאמר ראוי לכותשן כלאחר יד אלמא אע"ג דאיכא שבות בכתישה דלאחר יד נמי אמרינן הואיל כיון דליכא איסור תורה נ"ל לבאר בזה גם דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' תומ"ס הל"ח) שכתב שם דשתי הלחם אינן דוחין את היו"ט באפייתן שנאמר לכם ולא לגבוה והקשה עליו בע"ת וש"מ דהא בפסחים (דף מו) פריך ר"מ לרב חסדא דלית ליה הואיל והא דאופין מיו"ט לשבת הוא משום דצורכי שבת נעשין ביו"ט ממתניתין דמנחות דשתי הלחם אינן דוחות את היו"ט וא"א צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי שתי הלחם אינן דוחין יו"ט הא לא גרע שתי הלחם דמצות היום מצורכי שבת ומשני משום שנאמר לכם ולא לגבוה אבל לרבה דסובר דאמרינן הואיל אתי שפיר בלאו טעמא דלכם וכמ"ש רש"י ז"ל דכיון דעד שחיטת הכבשים וזריקתן לא משתרו לחם לא שייך הואיל או כפי מה שכתבו התוס' דמשום דאין עיקרן לאכילת אדם לא שייך הואיל עיי"ש וא"כ לדידן דפסקינן כרבה דאמרינן הואיל וצורכי שבת אינן נעשין ביו"ט להכי אין שתי הלחם דוחה יו"ט ולא צרכינן דרשא דלכם: ונראה לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלכאורה יש לדקדק בלשון הגמרא דקדוק עצום דמעיקרא אמר איתביה לחם הפנים אינן נאכלות כו' והיינו דרבה בעצמו הוא דמותיב לר"ח מלחם הפנים כדמוכח בסוגיא דשם ואח"כ מותיב רב מרי לר"ח משתי הלחם וא"כ קשה הא במשנה דמנחות (דף ק') קתני ברישא הא דשתי הלחם אינו דוחה את השבת והדר תני לחם הפנים א"כ רבה דמותיב מלחם הפנים מאי טעמא לא מותיב לר"ח משתי הלחם השנוי' ברישא ושביק רישא ופריך מסיפא ונראה לי דזה נכון דבמנחות (דף מו) תנא שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעבר ויצאו לבית השריפה. ופריך הש"ס מאי נפשך אי לאכילה אתיין ליכלינהו אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר ולמה להו עיבור צורה אמר רבה לעולם דלאכילה אתיין גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי נאכל ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוי כבשים אינהו שרייא נפשייהו השתא דאיכא כבשים כבשים שרי להו ורב יוסף אמר לעולם לשריפה אתיין והני טעמא דלא שרפינן מיד משום דאין שורפים קדשים ביו"ט ולפ"ז אתי שפיר דלרבה דסובר שתי הלחם הבאות בפני עצמן לאכילה אתיין ליתא האי תיובתא כלל משתי הלחם דהיכא ליתב לרב חסדא דאי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אינו דוחה את היו"ט הא איכא למימר אלא מאי דאין צורכי שבת נעשים ביו"ט והא דאופין מיו"ט לשבת משום הואיל תקשה נמי לישתרי לאפות שתי הלחם ביו"ט דהא חזי ליה ליו"ט ואי משום דלא חזי עד שישחטו הכבשים ויזרקו הדם וכמ"ש התוס' שם דלא דמי לשלמים דעלמא דשרי ביו"ט אע"ג דלא הותר לאכול עד אחר זריקת הדם וכן כל שחיטה דעלמא דלא חזי לאכול עד אחר בישול ואפ"ה שרי ביו"ט משום דהתם בעצמם לא חזי עד אחר זריקה אמרינן דמסתמא יוגמר היתירן ויותרו לאכילה אבל בשתי הלחם דהן בעצמן כבר הוכשרו לאכילה ואפ"ה אינם ראוים ותלוים בשחיטת הכבשים להכי לא דחי יו"ט משום דחסרין מעשה דשמא לא יוגמר התירן ולא יושחטו הכבשים דהיינו שיופסלו בשו"ז מ"מ לרבה א"א לומר כן דהא סבר דמדאורייתא שריין לאכילה אף שנאבדו הכבשים רק מדרבנן הוא דאסור משום גזירה דשנה הבאה וכיון דחזי מדאורייתא רק מדרבנן לא חזי שפיר אמרינן הואיל ותקשה לרבה ג"כ אמאי שתי הלחם אינן דוחין יו"ט הא חזי לאכילה ואף דלא חזי אלא אחר שחיטת וזריקת הכבשים ואפשר יופסלו בשחיטה או בזריקה ולא יהא שהות להביא כבשים אחרים ויהא אסור לאכול הלחם מ"מ הא זה רק מדרבנן משום גזירה דשנה הבאה אבל מדאורייתא שרי לאוכלן וכיון דליכא איסור דאורייתא אם יאכלן שוב ליכא איסור דאורייתא באפייתן כדאמרי' גבי הואיל דכיון דמדאורייתא חזי ליה ליכא איסור דאורייתא במלאכה שעושה ואי משום דאיכא איסור דרבנן באפייתו מחמת שיהא אסור לאכול מדרבנן משום גזירה דשנה הבאה הא שתי הלחם הוי שבות קרובה דמצות היום הוא ובעינן למשרי במקדש ושפיר דוחה יו"ט. וצ"ל גם לדידיה האי שינויא דלהכי אינו דוחה משום דכתיב לכם ולא לגבוה ולהכי לא הקשה רבה מרישא רק מסיפא דלחם הפנים דאינו דוחה יו"ט למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט דזה ניחא למ"ד דסובר צורכי שבת אין נעשין ביו"ט להכי אסור לאפות ביו"ט לחה"פ ונאכל לעשרה בשבת הבאה ואף דידע ע"כ מדרשא דלכם ולא לגבוה שהרי מטעם זה לא הקשה לר"ח משתי הלחם אפ"ה הקשה מלחם הפנים אמאי לא דחי יו"ט דלדידי' ניחא דלא שייך הואיל מיו"ט לשבת אבל לר"ח קשיא והוי סובר רבה דדוקא גבי שתי הלחם שייך לכם ולא לגבוה משום דעיקרו לגבוה כדאמרינן שם במנחות (דף מה) דכתיב לה' לכהן דקאי אשתי הלחם דקנאו לה' ונתנו לכהן וכיון דקנאו ה' ונתנו לכהן דרשינן ביה לכם ולא לגבוה דכהנים מגבוה קא זכו אבל גבי לחם הפנים לא מיקרי לגבוה כמו דנדרים ונדבות לא ממעטינן מלכם למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולהכי אף דידע רבה מדרשא דלכם ולא לגבוה אפ"ה הקשה מלחם הפנים ורב מרי דמותיב משתי הלחם למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט דמשמע מזה דלמ"ד הואיל א"ש ע"כ דסובר כרב יוסף דאמר גבי שתי הלחם הבאות בפ"ע לשריפה אתיין ולהכי פריך גם מרישא דמתניתין דהיינו משתי הלחם משום דלמ"ד צורכי שבת אינן נעשין ביו"ט א"ש דאף דאמרינן הואיל והכא הא חזיין לאכילת היום מ"מ כיון דתליין בשחיטת וזריקת כבשים ושמא יופסלו בשחיטה וזריקה ולא יהיה הלחם ראוי לאכילה אלא לשריפה מן התורה להכי אינו דוחה יו"ט אבל למ"ד צורכי