עונג יום טוב קנג

היתה מתה מאלי' ולא הוי קלקול דכיון דהשחיטה צריכה לי' לא הוי מלאכה שאין צריכה לגופה שצריך לשוחטה שמא תפרכס ותהא מותרת באכילה אף אם לא תפרכס אין לפוטרו משום מקלקל דגבי שבת לא פטרינן אלא מקלקל אבל כשאין במלאכתו קלקול אף שתיקון נמי לא הוה לא מיפטר וצ"ע בפרט זה בדברי התוס' בשבת (דף ק"ו) וכן בב"ק (דף ל"ד) ד"ה חובל שהקשו אמאי מחייב ר' אבהו בחובל ומבעיר אעפ"י שאינו צריך לכלבו ולאפרו הא כיון שא"צ כלל הוי משאצל"ג ותירצו דמיירי שהוצרכו לגופו כגון חובל באיסורי הנאה שסבר שיכול להנות ליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסובר שיכול לבשל בקדירה עכ"ל דזה מיקרי מקלקל דבאמת אינו יכול להנות ממנה אף שצריכה לגופה מפני טעותו שסובר שיכול להנות וקשה אמאי מיקרי מקלקל הא כיון דאיסורי הנאה לא חזו למידי לא קלקל כלום שהרי לא איבד אלא מידי דלא חזי לשום דבר ומזה מוכח לכאורה דכל היכא דלא הוי תיקון אף שקלקול נמי לא הוה דמי למקלקל ולא מחייב גבי שבת ודוחק לומר דמיירי באיסורי הנאה של מוקדשים דשפיר הוי מקלקל דלישנא דאיסורי הנאה שכתבו התוס' לא משמע הכי]: והנה אחרי שנתברר לנו דהא דעוף שנדרס בכותל בעי בדיקה הוא מה"ת ואפ"ה פסקו הרמב"ם והרא"ש לקולא שמותר לשוחטו ביו"ט א"כ במקומות דשכיחי טריפות כמו כשירות נמי מותר לשחוט מהאי טעמא ואע"ג דבעינן למיחש שמא ימצא טריפה [ומה שכתב השא"ר ז"ל להקל מטעם דהא דמטרפינן בכמה דברים הוא משום דמחמירין עלן טפי מדינא אבל מדינא שריא קולא זו לא זכיתי להבין כיון דמ"מ קבלו עלייהו להחמיר ע"ע בכל הני חומרות אכתי שחיט שלא לצורך דלא חזי לאכילה ועיין בתבואת שור (סימן ל"ה) דאיכא בזה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור] מ"מ כיון דנקטינן בעיין לקולא אמרינן דשרי לשחוט אפילו בהמה ועוף שמסתפק לן בספק גמור אם ימצא כשר או לא משום דאוכל נפש הוא היתר גמור אצל יו"ט וכי שחיט בהתירא קשחיט כדרך שהוא עושה בחול ואף דלפום חד טעמא שכתבנו להקל בעוף הנדרס מטעם דהוי מקלקל לשיטת ר"ת ז"ל דבעי שיהא התיקון בשעת הקלקול ובבהמה טריפה בא התיקון אחר הקלקול משום דכיון דלישראל אסור משום טריפות אסור לב"נ ג"כ עד שתמות ואין השחיטה מתרת אצלו והאי טעמא לא שייך בבהמות שלנו שאנו מחמירין לאוסרן יותר מדין הש"ס דהא שפיר הוי מתקן לב"נ מידי אבמה"ח ושרי מיד בשעת שחיטה לב"נ מחמת שהתירה השחיטה לישראל לאכול דמדינא כשירה היא רק חומרא בעלמא היא שהחמירו על עצמן ומדינא מותרת ומתיר ג"כ לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי מדינא ולב"נ אסור מ"מ הא כבר כתבנו דלהר"מ ז"ל דמיקל ע"כ א"א לומר האי טעמא וכן הרא"ש ז"ל כ' בפשיטות דאיפשט הך בעיא מדאמר ר"ל משום ליבון רעפים נגעו בה ועיקר הטעם לדידהו דנקטינן דאפילו בספק טריפה מותר לשחוט ביו"ט משום דאוכל נפש הותרה אצל יו"ט א"כ בהמות שלנו נמי מותר לשחוט ביו"ט: אחר כותבי כ"ז ראיתי שיש להביא ראי' דשרי לשחוט ספק טריפה דאורייתא ולא חיישינן שמא ימצא טריפה ומהאי טעמא שכתבנו דכיון דקטרח בהיתירא דאוכל נפש רשאי לשחוט שמא תמצא כשרה מהא דאמרינן בביצה (דף ו') אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ולשמואל ואיתימא רי"א מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה א"ל ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתק רב אמר רבה ואיתימא ר"י מ"ט שתק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לי' לאינשי לא שדי לכלבים אבל מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי' עכ"ל הגמרא: והנה הא דקאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אין כוונת הש"ס שמותר לשחוט אמו לכלבים דהא קיי"ל כר' יוסי הגלילי דדריש לכם ולא לכלבים (בביצה כ"א) ועוד דאם איתא דסובר דמוכן לשחוט לכלבים א"כ מאי פריך ומוכן לכלבים מי הוי מוכן לאדם והתנן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינו מן המוכן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבי' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ומאי קשיא הא כיון דישחוט את אמו לכלבים