עונג יום טוב קמד

שעושין בששי לא הוי כמו שהי' אז לא בימי החודש ולא בימי הספירה ואפ"ל דכמו שכתבו התוס' בהא דדרשינן (בפ"ק דע"ז) אקרא דיום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מב"ר אם מקבלין התורה מוטב כו' והקשו דלר"י דסובר בשבעה ניתנה קשה הא כתיב יום הששי ותי' כיון דלר"י הוסיף משה יום אחד מדעתו ואי לאו דהוסיף הי' ראוי' להנתן בששי בחודש להכי כתיב יום הששי עי"ש וא"כ אפ"ל נמי אע"ג דניתנה ביום נ"א מ"מ קרינן ביום נ' זמן מתן תורה שהיתה ראוי' להנתן ביום נ': מיהו קשה דבשבת שם בסוגיא אמרינן בברייתא דניסן שיצאו ישראל ממצרים חמשה עשר שבו הי' בחמישי בשבת ואייר דהאי שתא עברוה ואתי כרבנן ע"ש א"כ קשה הא לרבנן לא הי' הוספה מדעתו כלל ובששי ניתנה ביום נ"א לספירה. א"כ היכי עבדינן אנן ביום נ' ואמרינן זמן מתן תורתינו אם חל עצרת בחמשה בחודש או בשבעה הא לא יום זה כיום מ"ת לא ביום החודש ולא ביום נ"א ונראה דגם זה נכון דאף שהי' אז ביום נ"א מ"מ אנן עבדינן ביום נ' וקורין אותו זמ"ת. דהנה בקרא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ש"ש עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום ונדחקו המפ' מאוד דמעיקרא קאמר ש"ש שהוא מ"ט יום ולבסוף קאמר חמשים יום ונראה דכוונת הכתוב שזמן עשיית חג השבועות הוא לזמן מ"ט יום וגם לזמן חמשים יום וקדושתו באה לקרוא אותו מקרא קודש אחר עבור מ"ט יום ואחר עבור חמשים אלא שהמ"ט יום מחשבים ממחרת הפסח היינו מיום ט"ז והחמשים יום מתחשב גם עם יום ראשון של פסח ויש בזה ענין שא"א לתורה להנתן לישראל עד יעברו חמשים יום עם יום הראשון של פסח כדאיתא במדרש שה"ש ע"פ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים א"ר עזריה מה התפוח הזה משעה שהוא מוציא ניצו עד שגומר פירותיו חמשים ישראל משיצאו ממצרים עד שניתנה תורה חמשים יום עכ"ל המדרש חזינן שהיו צריכים המשך חמשים יום לקבלת התורה ואותן חמשים יום מתחשבים משיצאו ממצרים ואותן מ"ט יום הוא ענין בפ"ע והחמשים יום הוא ענין בפ"ע שהמ"ט יום מתחילין מיום ט"ז והחמשים יום מתחילין משיצאו ממצרים ויום ראשון ש"פ בכלל וסיומם שוה שיום החמשים הוא ממש יום מ"ט לספירה אלא שמשך זמן החמשים התחיל ביום א' לפני התחלת ספירת המ"ט להכי כתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום דהיינו שעד ממחרת השבת השביעית נגמר ספירת החמשים יום מפני שהם מתחילין עצמן בראשון של פסח. ומהאי קרא לא הי' צריך לספור בפה לא מ"ט יום ולא חמשים כדאשכחן לשון ספירה אף שאינו מחויב לספור בפה כמו גבי זבה דכתי' וספרה לה ואינה צריכה לספור בפה אלא בהמשכת והמתנת הזמן מיקרי ספירה כמ"ש הנוב"י במה"ת (סימן קכ"ג) אלא משום דכתי' בקרא אחרינא מהחל חרמש בקמה תחל לספור ילפינן שצריך לספור בפה כדמשמע לישנא דתחל לספור שהוא לעשות מעשה לספור בפה מיהו בהאי קרא הא לא כתיב אלא שבעה שבועות להכי אין אנו מחוייבים לספור בפה אלא מ"ט יום אבל ענין חמשים יום אשר יום ראשון של פסח הוא במנינו ונגמר עם חג השבועות אין אנו צריכין לספור אלא בהמשכת הזמן סגי דלא שני' בי' קרא כדשני במספר המ"ט יום ומתיישב היטיב פשט הכתוב שצוה לספור מ"ט יום ויהא עד ממחרת השבת חמשים יום עם יום ראשון של פסח ולפ"ז א"ש מה שקשה דהתורה ניתנה להך תנא דמייתי שם בשבת כר"ע ביום נ"א ואנו קורין ביום נ' זמן מ"ת משום דכיון דבעינן חמשים יום עד עצרת והחמשים יום מתחשבים עם יום ראשון ש"פ כמו שבארנו וזהו רק לדידן אנו מחשבים גם ראשון דפסח למנין החמשים יום אבל כשיצאו ממצרים לא נכנס יום ראשון ש"פ למנין החמשים יום שהרי לא הי' כל היום בקדושה שהרי לא יצאו ממצרים עד צפרא כדאמר בברכות (דף ד') דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא הלכך הוצרכו להמתין חמשים יום חוץ מיום ראשון של פסח אבל לדידן גם יום ראשון דפסח מתחשב אבל גם אז גם עתה הכוונה להשלים מנין חמשים יום הוא זמן מתן תורה ודו"ק: סימן מג בשו"ע או"ח (סימן תפ"ט סעיף ז') כתב שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז מהלכות תמידין הלכה כ"ג) שכח ולא מנה בלילה מונה ביום עכ"ל ומשמע דמונה ומברך ונראה דקאי בשיטת הבה"ג שהביאו התוס' במנחות (דף ס"ו) ד"ה זכר וז"ל פסק בה"ג דהיכא דשכח לספור בלילה סופר ביום. וכן הי' נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפ"ב דמגילה (דף כ') כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. ודייקינן מינה בסו"פ לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ואמרינן במו"ק (דף ג') ר"ג וב"ד נימנו על שני פרקים הללו והתירו ומסיק רב אשי התם סבר לה כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה שבת וכיון דדוחה שבת אינו נקצר אלא בלילה כדמוכח בסו"פ ועוד דר' יוחנן דאמר עשר נטיעות הלמ"מ סבר לה כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות ודחי שבת עכ"ל: ולכאורה קשה לי טובא במה שפסק הבה"ג שיכול לספור ביום מהא דקיי"ל כסתם מתניתין דנקצר ביום כשר דהא מה דכשר נקצר ביום לאו דוקא ביום ט"ז אלא אפילו נקצר קודם הפסח נמי כשר דהא פריך שם במנחות (דף ע"ב) ואי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצור מע"ש והאי מע"ש דקאמר הש"ס לאו דוקא דהא יו"ט הוא וכמו שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו"ט אלא מעיו"ט קאמר] וכן כתבו התוס' שם בד"ה אף בהא דפריך שם אמתניתין דנקצר ביום כשר ממתניתין דכל הלילה כשר לקצירת העומר וקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא: והקשו התוס' ותימא לימא דמתניתין דנקצר ביום כשר היינו ביום שלפניו דומיא דהקטרת חלבים ותירצו דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו מדילפינן בריש פרקין ספירה וקצירה עיי"ש וכיון דבארנו דנקצר ביום כשר הוא לאו דוקא יום ט"ז א"כ אין שייך כלל ללמוד מזה דיכול לספור ביום ט"ז דהא אפשר לומר אם נקצר ביום ט"ז אינו מקיים מצות קצירה וספירה. רק שהקרבן כשר אף אם נקצר שלא כמצותו דהא אם קצר ביום שלפניו ודאי שאינו מקיים מצות קצירה וספירה והקרבן כשר וא"כ איך שייך ללמוד דיכול לספור ביום מהא דנקצר ביום כשר כיון דהא דנקצר ביום כשר נכלל גם אם קצר קודם ט"ז ואז ודאי אינו יכול לספור משעת הקצירה א"כ אפשר דגם אם קצר נמי ביום ט"ז אין יכול לספור שכבר עבר זמן הספירה אם לא ספר בלילה ורק מצות קצירה קיים: ונ"ל דדברי בה"ג נכונים דבאמת הך קושיא קשה לי בעיקר פרכת הש"ס דפריך אמתניתין דנקצר ביום כשר והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף לילה ביום לא אימא הא דקתני נקצר ביום כשר היינו שהקרבן כשר משום דאפילו נקצר קודם פסח נמי נישרי דומיא דלא מצא אלא מן היבש או מן העומרים דכשר בדיעבד כדתנן התם והא דלילה ביום לא היינו לענין מצות קצירה וספירה דפסול ביום ט"ז אם עשאן דלא קיים מצות קצירה וספירה דצריך לעשותן דוקא בלילה ואם לא קצר בלילה אין זה קצירה בזמנה וה"ה דיכול להביא אף מה שנקצר קודם הפסח