עונג יום טוב קמג

והכי משמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' חו"מ הלכה ח') וז"ל תבשיל שנתבשל אם נתבקע הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערבו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמץ עכ"ל והוא ז"ל הא מיירי בשאר ימי הפסח דאז ליכא חוב לאכול מצה וע"ז כתב שנאמר ושמרתם את המצות משמע דקרא דושמרתם את המצות קאי נמי אכל ימי החג ואע"ג דבש"ס דפסחים (דף ל"ח) דריש קרא ושמרתם את המצות אמצות של לילה הראשונה לענין שאינו יוצא בחלת תודה מ"מ משמע לי' להרמז"ל דקאי גם לענין שאר ימי החג דאם אוכל מחמשת מיני דגן צריך שישמרנה מחימוץ דאע"ג דליכא חיובא לאכול מצה מ"מ כשאוכל דבר שיכול לבא לידי חימוץ מוזהר לשמרה שלא יחמיץ ואם נימא דבמה שנזהר מחמץ כל ימי הפסח דומה לפורש עצמו משארי איסורים שבתורה דאמרינן בשלהי מכות ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו כאילו עשה מצוה למה לי' להרמב"ם ז"ל ללמוד מושמרתם את המצות הא בכל איסורין צריך לפרוש מהן א"ו דקרא אתא להורות שיש מצוה כשאוכל דבר הבא לידי חמץ שישמרנה מחימוץ. וא"כ אף אנו נאמר דגם בלילה הראשונה שיש חיוב מ"ע לאכול מצה יש בזה ג"כ מצוה במה שאינו אוכל בחימוצו. ומטעם זה אינו יוצא בדברים שאין בהם משום בת"ח מפני שאין בהם מצות פרישה מן החמץ ובעזה"י אנהרינהו לעיינין דגם מדברי הש"ס משמע הכי (דבדף ל"ה) גבי הא דאין יוצאין באורז ודוחן קאמר הש"ס אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא יד"ח במצה יצאו אלו שאינם באים לידי חמץ ואלו גבי מצה של טבל קתני בברייתא תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בת"ח יצא זה שאין איסורו משום בת"ח כו' ולא הזכיר לאמר מי שאיסורו משום בת"ח יוצאין בו יד"ח מצה כדקאמר התם גבי אורז ודוחן גם לא הזכיר כלל סיפא דקרא דשבעת ימים תאכל מצות והיינו כמש"כ דחובת מצה יצא גם בטבל רק דהל"ת דלא ת"ח לא קיים בטבל: המג"א בסימן תצ"ד ס"ק א') הקשה בהא דאמרינן בחג השבועות זמן מתן תורתינו הא קיי"ל פולטת ש"ז טמאה עד ששה עונות ובגמרא דשבת (דף פ"ח) מבואר דמאן דאית לי' דבעינן ששה עונות סובר בשבעה בסיון ניתנה תורה דבשבת ניתנה תורה לישראל ובחד בשבת איקבע ירחא וכיון דלדידן ע"כ בשבעה ניתנה תורה איך אומרים זמן מתן תורתינו בששה בסיון ותירץ שאנו נוהגין כדעת הרמב"ם ז"ל שפסק דג' עונות בעינן לפליטה וגרס בש"ס (דשבת דף פ"ו) זו דברי רי"ש ור"ע אבל חכמים אומרים שלש עונות בעינן וכיון דסגי בשלש עונות ע"כ דבה' עביד פרישה וניתנה תורה לישראל בששה בסיון כמבואר שם בסוגיא ונראה לי דמזה אין ראי' דחכמים סברי דבה' עביד פרישה דאפשר לומר דגם חכמים סברי בד' עביד פרישה והא דאמרי דבעינן רק ג' עונות משום דלא ילפינן מיום שהוסיף משה מדעתו דהא הכי אמרינן ביבמות (דף ס"א) דב"ש סברי דמצות פרו ורבו בשני זכרים דיליף ממשרעה"ש דהיו לו שני זכרים ופירש מן האשה וב"ה סברי זכר ונקבה ממשה לא ילפינן דמדעתו הוא דעבד ופסקינן כב"ה א"כ ה"נ לא ילפינן ממה דהוסיף משה יום אחד מדעתו וכיון דהקב"ה אמר לו היום ומחר חזינן דסגי בשלש עונות רק משה הוסיף יום אחד מדעתו ולא ילפינן מיני' [וה"נ כתבו התוס' בע"ז (דף ג') בהא דדרשינן יום הששי תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם מקבלין ישראל התורה מוטב כיון דלר' יוסי דסובר בשבעה ניתנה צ"ל הא דכתיב יום הששי משום שהיה ראוי ליתן ביום הששי אי לאו שהוסיף יום אחד מדעתו] והני חכמים נמי סברי כב"ה דלא ילפינן מהא דהוסיף משה מדעתו ובזה א"ש הא דלא קאמר זו דברי ראב"ע ורי"ש ור"ע ולא הזכיר ראב"ע משום דעיקר דברי ר"י הוא דחכמים פליגי ארי"ש ור"ע בענין מה שלמדו מהוספת משה מדעתו דאינהו סברי דילפינן מזה וחכמים סברי דלא ילפינן ואע"ג דסברי כוותייהו בהא דבד' עביד פרישה מ"מ סברי דלא בעינן אלא ג' עונות משום דלא ילפינן ממה דעביד מדעתו להכי הזכיר רק רי"ש ור"ע דאינהו נמי סברי בד' עביד פרישה וחכמים נמי כוותייהו סבירא להו דבד' עביד פרישה ומחולקים רק אם ילפינן ממה דעביד מדעתו וא"כ כיון דחכמים נמי סברי דבד' עביד פרישה הרי ניתנה תורה בשבעה ואיך אומרים זמן מתן תורתינו בששה: ונראה משום דבלא"ה קשה הא דאמרינן בפסחים (דף ס"ח) אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא וע"ז קשה איך אמר הכל מודים דמשמע לכ"ע בעצרת ניתנה תורה הא פעמים הרבה אין עצרת חל באותו יום שניתנה תורה דהא עבדינן חג העצרת אחר ספירת שבעה שבועות כדכתיב קרא וקביעת החודש אינו שוה בכל השנים כדתני רב שמעי' בר"ה (דף ו') עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה וכשעצרת בחמשה לחודש הרי אינו ביום שניתנה תורה שהתורה ניתנה בשבעה לרבנן ובששי לר' יוסי ועצרת חלה לפעמים בחמשה לכן נראה דלהכי אומרים בעצרת זמן מתן תורתינו משום דכיון דחזינן דלא נתנה תורה זמן לימי החודש על עצרת ובכל המועדים קבעה התורה יום לחודש כמו בפסח ובסוכות כתיב בחמשה עשר יום וכן בר"ה ויוה"כ ובעצרת ל"כ יום החודש רק בשבועותיכם וכן בענין מ"ת לא הוזכר בקרא באיזה יום לחודש מזה אנו רואין דשני הדברים האלו קדושתן לאו ביום החודש תליא אלא במספר השבעה שבועות תליא דאחר ספירת השבעה שבועות עושין עצרת יהיה באיזה יום מימי החודש שיהי' וכיון שגם זמן מתן תורה לא הוגבל באיזה יום מימי החודש הי' ש"מ שגם זה לא היה תלוי ביום החודש רק אחר שספרו שבעה שבועות היו מוכשרים לקבלת התורה ולא היה יום החודש סיבה וגרם לקביעתו ולהכי אמרינן זמ"ת תורתינו בעצרת שאנו עושין אחר ספירה וקורין אותו יום מתן תורתינו דהיינו שיום זה אחר כלות ספירת השבעה שבועות היה זמן מתן תורה ואף בשנה שעצרת הוא בחמשה לחודש ואז ניתן בשבעה לחודש או בשישי לחודש מ"מ לא יום החודש קא גרם אלא זמן השבעה שבועות קא גרמי ואמרינן בי' זמן מתן תורתינו לכ"ע דכל שהוא יום נ' לספירה משיצאו ממצרים זמן מתן תורתינו קרינן בי' מיהו לר' יוסי קשה שאם ניתנה תורה ביום נ"א כמ"ש המג"א מסוגיא דשבת א"כ הרי אנו **(הגה"ה ונראה דמה"ט דרשו במדרש תנחומא על פסוק בחודש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים החודש שנעשו בו ישראל שלישים כדכתיב ושלישים ע"כ. משום דהוקשה לו הא דמזכיר הכתוב בחודש השלישי כיון שמעשה מ"ת לא תליא כלל בקביעות החודש והא ראי' מדלא הזכיר באיזה יום לחודש א"כ למה מזכיר באיזה חודש להכי פי' החודש שנעשו בו ישראל שלישים:)**