עונג יום טוב קמב

שמוסיף איסור ע"י החימוץ מלצאת בו יד"ח מצה למאן דלית לי' מצה של היתר הוא משום שכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שגגות הלכה ג') גבי דין איסור מוסיף דכל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך עליהן יתוסף איסור אחר לזה אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אלו הי' לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן יתוסף בה איסור לזקן שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח וכן כל כיוצא בהן עכ"ל ולהכי נמי במצה של איסור דמיקרי אין איסורו משום בת"ח ולא הוי איסור מוסיף ולא כולל לגבי מאן דל"ל מצה של היתר משום דלא שכיח ישראל שצריך לצאת יד"ח מצה ולית לי' מצה של היתר ואית לי' מצה של איסור אבל ישראל בכניסתן לארץ שכל התבואות שבעולם היו אסורין משום חדש שהרי לא קרב העומר מעולם שפיר איקרי איסור מוסיף שאם היה חמץ היה ניתוסף איסור חמץ על איסור חדש לאסור את התבואה אף לקיום מצות מצה: וידעתי שיש לחלק דלא דמי למש"כ התוס' ביבמות דאיסור טריפה חל על איסור אבמה"ח דמשום אבמה"ח היתה ראוי' לקרבן ואיסור טריפה אוסרה בלי תקנה דהתם מה שאין מועיל שחיטה לקרבן הוא מחמת איסור טריפה משא"כ במצה של איסור מה שלא היתה ראוי' לקיום מצות מצה לכשנתחמצה הוא לאו מפני איסור חמץ שבה אלא מפני שאיננה מצה ומצה אמר רחמנא דליכול והאי לאו מצה היא ואפילו אם לא היתה חמץ רק שלא נשתמר לשם מצה נמי אין יוצאין בה ואין איסור חמץ גורם לדחותו מלקיים בו מצות מצה דבמה שלא נשתמר לשם מצה נמי נדחה מקיום המצוה ואלו הי' חמץ לא הי' איסורו משום בת"ח דאין איסור חמץ חל על האיסור שבו מכבר ומה שנדחה מקיום מצות אכילת מצה הוא לאו מפני איסור חמץ שבו אלא מפני שלא נשתמר לשם מצה אבל מ"מ זה אינו דהא הכזית מצה של חדש שהוא רוצה לאכול ולצאת בו כשהתחיל לשמרו בלישה לשם מצה אילו הי' מסלק ממנו שמירתו אחר שהתחיל לשמרו והי' מניחו להתחמץ ודאי דהוי חל עליו איסור חמץ אף שהוא אסור משום חדש דהא משום איסור חדש היה יכול לאוכלו כדי לקיים מצות עשה דמצה וחימוצו גרם לדחות ממנו היתר אכילה לשם מצוה א"כ ודאי דחל עליו איסור חמץ דאיך נימא דלא חל עליו איסור חמץ כיון שקודם חימוצו היה מותר לאוכלו לשם מצות מצה שכבר הותחל להשתמר מחימוץ וחימוצו דחה אותו מזה א"כ ודאי דחל עליו איסור חמץ וכיון שחל עליו איסור חמץ יוצאין בו יד"ח מצה כשלא נתחמץ וזה ברור: מיהו זה לא יתכן אלא לר"מ דסובר בפסחים (דף מ"ח) שיאור האוכלו בארבעים א"כ תיכף שהכסיפו פניו ונעשה שיאור שוב נדחה מלקיים בו אכילת מצה וחל עליו איסור חמץ דלדידי' שיאור חמץ מיקרי כדאמרינן (במנחות נ"ג) ובחולין (דף כ"ג) מדלקי עלי' לר"מ ש"מ חמץ הוא וא"כ אם הי' חמץ היה איסורו משום בת"ח שהי' עליו כשהכסיפו פניו על איסור חדש במוסיף ממה שנאסר עי"ז מקיום מצות מצה בהאי עיסה אבל לר' יהודה דסובר בפסחים (דף מ"ח) בשיאור דהאוכלו פטור א"כ א"א לומר דמיקרי מוסיף מחמת שנאסר לאכילת מצה דהא כשנעשה סידוק כבר נדחה מאכילת מצה דסידוק לר"י אף דלא לקי עלי' משום חמץ מ"מ מצה נמי לא מיקרי כדמוכח במנחות (דף נ"ג) דפריך אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י ומשני מצה תהי' הכתוב קבעה חובה עי"ש ולא נפיק בי' חובת מצה משנעשה סידוק ואיסור חמץ הא לא חייל לר"י אלא כשנתערבו סדקים זה בזה ואז לא חל איסור חמץ על איסור חדש דלא מצינן למימר דחייל איסור חמץ בזה שנקרא מוסיף שנאסר לקיום מצות מצה דלמצות מצה כבר נאסר משעה שנעשה שיאור ועתה כשנעשה סידוק לא חייל איסור חמץ על איסור חדש. וצ"ל דקושיית הירושלמי לר"מ דווקא: ולולי דמסתפינא הייתי אומר לישב קושיית העולם במה שהקשו על הירושלמי דפריך מפני מה לא אכלו ישראל מצה של חדש ליתי עשה וידחה ל"ת הא אין איסור משום בת"ח אלא משום ב"ת חדש ואין יוצאין בו דאז לא הי' כולל שהרי כל התבואות היו אסורין משום חדש והי' נראה דאף דדרשינן דבעינן שיהא אסור משום בת"ח מ"מ לא דמי האי דרשא להא דדרשינן דאין יוצאין באורז ודוחן משום שאינם באין לידי חימוץ ואין איסורו משום בת"ח דהתם כיון דאין באין לידי חימוץ לא מיקרי מצה כלל ולא מקיים כלל מצות אכילת מצה דשם מצה הונח על דבר שלא נתחמץ והיינו שיש בכחו להתחמץ ולא הניחו להחמיץ ולא על דבר שאין בכחו להתחמץ אבל דבר שבא לידי חימוץ בטבעו אלא שאין איסורו משום בת"ח משום דאין איסור חע"א מיקרי שפיר מצה דהא היה יכול להתחמץ ולא הניחו להחמיץ והא דאין יוצאין בו היינו משום דבמצות עשה דמצה הי' רצון התורה לשתי ענינים האחד שלא יאכל חמץ ובמה שאינו מניח להחמיץ הכזית שאוכל פורש עצמו מאיסור חמץ ומקיים לא תאכל חמץ שגם זה מצוה [כדאמרינן בשילהי מכות ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה דאין דומה מצות אכילת מצה למצות סוכה דאמרינן אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי דהתם היוצא מדירת קבע לא קיים פרישה מל"ת רק מ"ע דסוכה אבל גבי מצה קיים עשה ופרישה מל"ת] וענין השני שיקיים אכילת מצה וכל דבר שאין איסורו משום בת"ח לא קיים לא תאכל חמץ שהרי אם היה מניחו להחמיץ ולאוכלו נמי לא הי' עובר משום חמץ שאין איסור חל ע"א אבל מצות עשה שפיר קיים שהרי מצה היא שיש בכח הפת הזה להחמיץ והתנא דתנא דאין יוצאין בו משום דבעי לקיומי תרתי בל תאכל חמץ וקום אכול מצה ובמצה של איסור אין משום בל תאכל חמץ להכי אין יוצאין בו אבל אין ה"נ דמי שאין לו אלא מצה של איסור דמחויב לאוכלו דאף שאינו יכול לקיים בו בת"ח מ"מ מצות אכילת מצה מקיים בו שפיר ולהכי שפיר מקשה הירושלמי כיון דלא אכלו מצה מחמת חדש תיקשה אמאי לא אכלו ניתי עשה ונדחי ל"ת ולמה הניחו מלקיים מ"ע דמצה אף שלא הי' בידם לקיים בת"ח מ"מ מ"ע דמצה היו יכולים לקיים ויש בזה דין חדש דמי שאין לו אלא מצה של איסור לאו צריך לאוכלו לקיים מ"ע דמצה: