עונג יום טוב קמ

לכאורה ה' אפשר ליישב דמיירי באמת באוכל בבליעה בלי לעיסה דקיי"ל התם בלע מצה יצא והתוס' שם כתבו בהא דאמרינן בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא אע"ג דכיון דלא יצא במרור הו"ל מרור רשות אפ"ה יצא ידי מצה ולא אתי מרור דרשות ומבטל מצה משום דבבליעה לא מבטל ורק בלעיסה אמרינן דמבטל: ובזה היה אפשר ליישב לשון הרמב"ם ז"ל שכ' (בפ"ח מהלכות חו"מ הלכה ו') וז"ל ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך בא"י אקבמ"ו על אכילת מצות ומרורים ואם אכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע עכ"ל ולשון זה קשה להולמו דכיון דפסק כהלל דהא כתב וכורך מצה ומרור כאחת אלמא דלכתחילה בעי למיעבד הכי א"כ מאי שייך תו למימר אם אכלו זה בפ"ע דהא זהו רק בדיעבד אם טעה ואכל בתחילה מצה ובירך עלי' צריך לאכול מרור ולברך על מרור בפ"ע א"כ אין מקום להאי לישנא דמברך על מצה בפ"ע דהא לכתחילה אין לו לעשות כן. וכ"ז שלא אכל עדיין מצה אמרינן לי' קום אכול מצה ומרור ביחד והכי הול"ל ואם אכל מצה בפ"ע מברך על המרור בפ"ע ויש לומר בדוחק דמיירי במי שא"א לו להשיג מצה ומרור כאחד ועכשיו יש לו מצה ואין לו עדיין מרור ומתירא להמתין עד שישיג מרור שמא יעבור זמן אכילתן להכי אוכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע ומברך על כל א' בפ"ע: ולפמש"כ משכחת לה שצריך לכתחילה לאכול זה בפ"ע וזה בפ"ע כגון בעושה עיסה מן החיטין ומן האורז דצריך לאכול המצה בבליעה כדי שלא יתבטל מהאורז ואח"כ אוכל המרור בלעיסה ואז מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע: ועפ"ז יישבנו מה שמקשה הגאון בעל דורש לציון בהא דאמרינן בירושלמי הביאו התוס' בקדושין (דף ל"ח) שהקשה אקרא דמייתי שם בבבלי דכתיב ויאכלו ב"י מעבור הארץ ממחרת הפסח דאקריב העומר והדר אכיל וא"כ לא אכלו מצה בשנה זאת משום איסור חדש וע"ז הקשה הירושלמי למה לא אכלו ישראל מצה בשנה ההיא ליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ותי' דמצה הוי עשה דלפני הדיבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדיבור והקשה הדורש לציון הא מצה נמי ישנה לאחר הדיבור דכתיב גבי פסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו והאי עשה איתא נמי בפסח ראשון דהא כתיב ככל משפטו וחוקתו: ונראה ליישב דבאמת כבר הקשה המקנה מאי מקשי הירושלמי ליתי עשה לדחי ל"ת דהא קיי"ל דאינו יוצא במצה של טבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ומפרש בפסחים משום דאין איסור חל על איסור להכי מיקרי אין איסורו משום בל תאכל חמץ א"כ הא לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת דהא אינו יוצא במצה של חדש משום שאין איסורו משום ב"ת חמץ דהא כל התבואות היו אסורין משום חדש ולדעת הפוסקים דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז ומה שלא אכלו מתבואות העכומ"ז מצה הוא דא"י ירושה להם מאבותיהם והיו כל התבואות של א"י של ישראל ואסורים משום חדש אבל תבואות של עכומ"ז דחו"ל אין בהם משום חדש היה אפשר לומר דשפיר יוצא בו יד"ח מצה אם הוי דחי ל"ת דחדש ומקרי שפיר איסורו משום בת"ח דהא בגמרא מוקמינן להא דתניא דאינו יוצא במצה של טבל כר' שמעון דסובר האוכל נבילה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חע"א והיינו אף בכולל דיוה"כ על נבילה הוי כולל. וא"כ לדידן דאית לן אחע"א בכולל מקרי שפיר איסורו משום בת"ח דחמץ הוי כולל על טבל דחייל גם על חולין מתוקנים וכן מצאתי להגאון בעל שא"ר ז"ל בתשובותיו שכ' דלדידן דאית לן איסור חל על איסור בכולל מצה של טבל נמי מיקרי איסורו משום ב"ת חמץ בכולל: אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דגם לרבנן דר"ש נמי אין יוצאין במצה של טבל שהרי הוא פסק (בפ"ו מהלכ' חו"מ) שאין יוצאין במצה של טבל ומעשר עני אף דהוא פסק (בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות ובפ"ט מהלכה א"ב) דאיסור חל על איסור בכולל ואין לומר דמה שכ' שאין יוצאין הוא משום מהבב"ע דא"כ לא הוי לי' למיסתם דאין יוצאין דהא אם ל"ל כ"א מצה של מעשר עני רשאי לאכול ולצאת בו משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת כמ"ש השא"ר ז"ל בתשובותיו ומדכתב סתם דאין יוצאין בו דמשמע אפילו בדלית ליה במה לצאת וע"כ דסובר דאין יוצא בהם משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ ואולי דפוסק כרבינא דאמר שם אפילו תימא רבנן דבעינן שיהא אסור משום בל תאכל חמץ בלבד. אבל טבל כיון שאיסורו נמי משום ב"ת טבל אין יוצאין בו ואע"ג דהש"ס דחי התם מידי בלבד כתיב ונראה דע"כ דהירושלמי סובר דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז והתבואה שהיה להם בכניסתן לארץ היה מעורב בהם חלק העכומ"ז וחלק דישראל כמ"ש התוס' בר"ה כמבואר לעיל ובחלק הישראל א"א לצאת דהא אסור משום חדש ובחלק העכומ"ז אפשר לצאת דקציר עכומ"ז אין חדש נוהג בו ולחלקה א"א דאין ברירה ואפילו למ"ד יש ברירה מ"מ עם מי יעשו חלוקה דהא עכומ"ז בעלי התבואה נהרגו ופריך הירושלמי שהי' להם לאכול מצה דהיינו שיאכלו כ"א ב' זיתים ויצא יד"ח מצה בהך כזית שהוא חלקו של עכומ"ז דאין חדש מהני בי' ואיסורו משום בל תאכל חמץ ואע"ג דמעורב עם הך זית עוד זית של ישראל דבו אינו יכול לצאת יד"ח מצה משום דאין איסורו משום בת"ח אלא בל תאכל חדש. ע"ז נימא דעשה דוחה ל"ת. דכיון דא"י לצאת בזית חלקו של עכומ"ז אא"כ יאכל גם חלקו של ישראל מפני שמעורבין זב"ז וא"א להפרידן אתי עשה ודוחה ל"ת [כמ"ש במק"א דאף בכה"ג עשה דחי ל"ת כמו שהקשו התוס' בעירובין (דף ק') גבי מתן א' שנתערב במתן ד' שמקיים עשה בדם של מתן ד' ועובר הל"ת בדם של מתן א' ואפ"ה דחי מפני שא"א להפרידן. וה"נ מקיים עשה בחלקו של עכומ"ז ועובר הל"ת בחלקו של ישראל ודחי שפיר מפני שא"א להפרידן] מיהו האי חלק הישראל אף שרשאי לאוכלו מפני דחיית עשה לל"ת מ"מ הא בו אינו יוצא יד"ח מצה ומקרי רשות ואם אוכלן יחד אתי רשות ומבטל למצוה דאף דלא איכפת לן איסור שבו משום דחיית העשה מ"מ כיון שאינו יוצא בו הו"ל רשות ומבטל למצוה ואין תקנה כ"א שיאכלם בבליעה בלא לעיסה דבבליעה לא מבטל רשות למצוה מיהו אם יאכל מרור ביחד עם המצה לא יצא יד"ח מרור דהא קיי"ל בלע מרור לא יצא וכיון שאינו יכול לאכול המצה כ"א בבליעה ובמרור לא יצא בבליעה לאכול המרור בפ"ע בלעיסה וכיון שאינו אוכלם ביחד לא מקיים עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו דהירושלמי סובר כהלל דכורכן ואוכלן ולשיטת הרי"ף להלל לא יצא כלל אם אכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע דהא סובר דהאי תנא דתנא יכול לא יצא יד"ח אלא אם כרכן כאחד ת"ל יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע הוא תנא דפליג אהלל אבל להלל לא יצא באכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע ונראה דהיינו עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו לא יצא אם לא אכלן ביחד אבל עשה דבערב תאכלו מצות ודאי מקיים גם להלל דהא מיני' מרבינן דהכתוב קבעו חובה אף בזמן הזה כדאמרינן בפסחים (דף ק"כ) וכיון דליכא פסח כלל הרי דמקיים מצות עשה במצה לחוד אבל עשה דעל מצות ומרורים לא קיים לשיטת הרי"ף ואף לשיטת התוס' בפסחים שם דגם להלל יצא בדיעבד בלא כרכן מקרא דיאכלוהו. ופלוגתא דהלל ורבנן הוא רק לענין לכתחילה דלהלל בעי כריכה לכתחילה ולרבנן לא בעי. אבל בדיעבד אף להלל יצא וקיים עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו. מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא דמצי לאוכלן ביחד אז דרשינן מיאכלוהו דכריכה לא מעכב אבל היכא דלא מצי לאכול כלל בכריכה מודה דמעכב כדקיי"ל בכל המצות דבעי רק לכתחילה ובדיעבד אינו מעכב דאם אינו ראוי לקיים כדבעי לכתחילה מעכב אף בדיעבד. [ובמנחות (דף כ"ז) גבי ד' מינים