עונג יום טוב קלז

לאכול ואכל מעצמו אבל אם תחבו לו בע"כ כו' לא יצא והכי משמע לישנא דכפאו ואכל מצה יצא משמע שכפאו ואכל מעצמו וכן מצינו בע"ז (דף נ"ד) שכתבו התוס' שם בד"ה כגון וז"ל פי' אנסוהו שאמרו להורגו אם לא ישתחוה מאיליו. אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל התוס'. הרי להדיא דאם אנסוהו להשתחוות לבהמתו והשתחווה מעצמו מיקרי שפיר מעשה להיות אוסר את בהמתו כדין נעבד ואם כפפו קומתו והוא לא עשה מעשה בעצמו אינו אוסר את בהמתו וה"ה לענין קיום מצוה נמי אין לדמות היכא שתחבו לו בביהב"ל והוא לא עבד מידי להיכי דכפאוהו לקיים המצוה ולעשות המעשה בעצמו דאפ"ל הואיל דלא עביד איהו מידי אינו יוצא ואע"ג דגבי טבילה אשכחן בחולין (דף ל"א) דאמרינן שם נדה שנאנסה וטבלה מותרת לביתה ופריך ה"ד אי נימא דאנסה חברתה וטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא הוא מ"מ אפשר לומר דשאני הכשר ממצוה דדוקא בהכשר לא שני לן בין עשה בעצמו או לא אבל גבי מצוה בעינן שעשה מעשה בעצמו ואף דבהגהות אשרי בר"ה (דף כ"ח) שם כתב ראי' דמצות אצ"כ מהא דקיי"ל כרב דנדה שנאנסה וטבלה טבילה מעלייתא היא אלמא דמצוה והכשר לענין זה חדא מלתא הוא וכיון דבהכשר מהני אי טבלה חברתה ה"נ לענין מצוה מהני לי' תחב לי' בביה"כ. מ"מ הא הרמב"ן ז"ל בחי' לחולין (דף ל"א) כתב להדיא דאין לדמות פלוגתא דרב ור"י בנדה שנאנסה וטבלה לפלוגתא דמצות צ"כ משום דאין לדמות הכשר למצוה וכן פלוגתא דר' נתן ורבנן לענין שחיטה נמי לא תליא בזה והוכיח בראי' דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה לרב ואלו מתעסק בתקיעה לד"ה לא יצא עיי"ש בדבריו ז"ל: מ"מ נ"ל כיון דאשכחן גבי עריות דבאשת כהן באונס נמי אסורה מקרא דוהיא לא נתפסה אסורה ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואמרינן ביבמות (דף נ"ו) הכל היה בכלל זונה והכל היה בכלל אחרי אשר הוטמאה ולא מפלגינן שם בין גיזם עלי' שתעשה מעשה ותביאו עלי' בין לא עשתה שום מעשה והיתה קרקע עולם דבכל ענין נאסרת כדאשכחן בכתובות פ"ק גבי תינוקות שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה וכן ביבמות גבי מעשה בריבה אחת בהיתלו שרבעה כלב כופרי כו' ש"מ דגם בלא עבדה מעשה רק שהאחר עושה הדבר נמי מיקרי מעשה ובכלל אשר הוטמאה וה"נ גבי מצות אף שתחבו לו בביהב"ל נמי מיקרי קיום המצוה ויצא יד"ח. ומה שבעכומ"ז לא מיקרי מעשה כלל הוא משום דהשתחואה לא מיקרי אלא בעביד בעצמו וכשחבירו כופף קומתו לא שייך לשון השתחואה כמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ד) ד"ה אין עיי"ש ואע"ג דגבי חליצה קיי"ל דחליצה מעושה אינו פוסל כלל כדאיתא ביבמות (דף ק') ובארנו בתשובה דאע"ג דחליצה לא בעי רצון רק כוונה וחליצה בלא כוונה פסול ופוסל מן האחין מ"מ חליצה מעושה אינו פוסל כלל משום דאונס כמאן דלא עביד כלל מ"מ הכא גבי מצוה לא מיקרי כמאן דלא עביד כיון דמחויב לעשות המצוה בלא"ה לא אמרינן דכמאן דלא עביד דמי דמה"ט שרינן גט מעושה בישראל כדין כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכ' גירושין) דכל מה שאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס לענין דלא הוי כמאן דלא עביד וכמו שבארנו דבריו בתשובה ולא מיקרי אלא מחוסר כוונה וקיי"ל מצות אצ"כ וכ"ש במצה שאף הני רבוותא דפסקי מצות צריכות כוונה סברי במצה אצ"כ משום שכן נהנה כנלע"ד וק"ל: סימן מא נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה והגיע ליל פסח וזמן אכילת מצה ואמרו הרופאים שאם יאכל מצה יסתכן והוא מרוב חביבת המצוה לא שמע לקולם ואכל כזית מצה ולשעה או שתים נתרפא וסר החולי מעליו עד שאמרו שרשאי לאכול כזית מצה אי יצא במה שאכל בעת שהי' מסוכן או דילמא כיון שהי' פטור אז מלאכול לא יצא בו. ודומה לאדם שהוא עתים חלים ועתים שוטה ואכל מצה בעת שטותו ונעשה חלים דלא יצא באכילת שטותו כדאמרינן בר"ה (דף כ"ח) גבי כפאוהו ואכל מצה עיי"ש: לכאורה נראה להביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות (דף ס"ד) כי אתי ר' יצחק בר יוסף אמר עובדא הוי קמיה דר"י בכנישתא דמעון ביוה"כ שחל להיות בשבת ומלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית באה לפניו אמר לה לכי ומולי א"ל אביי חזי דקא שרית איסורא וסכנתא ופרש"י ז"ל איסורא שאם איכא חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הו"ל מילה שלא בזמנה ואינו דוחה את השבת עכ"ל. ומדחשיב ליה מחלל את השבת במל באופן שלא היה מחויב למול א"כ הרי חזינן דמצוה שאינה צריכה לעשות משום סכנה ועבר ועשה דמי כמי שלא עשה ומחשבינן ליה כאלו חלל את השבת שלא לצורך מצוה וה"נ בענין שאלתינו דמי כמי שלא אכל מצה וצריך לחזור ולאכול ודוחק לומר דהא דקרי ליה איסורא היינו מחשש שמא ימות הוולד ואז מקרי חילול שבת דהא חזינן שלא היה ניתן לדחות את השבת אבל בזה שאכל מצה ולא הזיק לו מקרי שפיר קיום מצוה דז"א דאם נימא דכל היכא דלא הזיק לו מקרי קיום מצוה אף שהיה פטור עפ"י ד"ת. א"כ התם נמי כשמת מקיום המצוה נימא נמי דהמצוה קיים ולא מיקרי חילול שבת דהא מילה דוחה שבת ועבר רק על מצות וחי בהם. ומדקא חשבינן לי' התם חילול שבת במת הוולד ש"מ דעיקר טעמא הוי דכיון דהתורה פטרתו מלמול אין כאן מצוה כלל והוי מילה שלא בזמנה וחילל שבת וה"נ אין כאן קיום המצוה כלל וצריך לחזור ולאכול ואע"ג דגבי עוסק במצוה פטור מן המצוה מבואר בש"ס דזבחים דאם עשה המצוה שפטור ממנה שפיר מיקרי מצוה לגביה אע"ג שהי' פטור ממנה מחמת שעוסק במצוה ראשונה דהא אמרינן שם (דף י"ט) גבי בגדי כהונה תפילין מהו שיחוצו מצוה דגופי' חייץ או לא חייץ איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר"א ואמר תלמוד ערוך בידינו תפילין חוצצת מיתבי כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן פטורין מן התפילה ומן התפילין מאי לאו אם הניחו אינן חוצצת עכ"ל הגמרא. הרי דאף שפטורים מן התפילין מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה כמו שפי' רש"י ז"ל שם אפ"ה אם הניחן בעי למימר דאינן חוצצת משום מצוה דגופיה לא חייץ הרי דאף שהיה פטור מלעשות המצוה אפ"ה אם עשאה מקרי עשה מצוה. נראה דלא דמי כלל דהתם בר חיובא הוא גם במצוה השניה אלא שקדמתה מצוה ראשונה שעסק בה להכי אם קיים גם השניה מקרי עשה מצוה משא"כ מי שפטור מן המצוה מחמת סכנת נפשות שאמרה תורה וחי בהם לאו בר חיובא הוא בזה ואם עשה כמאן דלא עביד דמי ולא מיקרי מצוה כלל: ואין לדקדק מלשון רש"י ז"ל איפכא מדכתב הו"ל מילה שלא בזמנה ולא כתב דהו"ל כמי שלא מל כלל ש"מ דדעת