עונג יום טוב קלו

גזלן וכן כתב המחנ"א (בה' גזילה) וכיון דאין להעניים דין גזלן ממילא לא מהני שינוי גבייהו דשינוי לא מהני אלא היכא דיש לו דין גזלן וכיון דלא מהני התם שינוי ומדברי הגמרא מוכח דאי לא מהני ההפקר הוי איסור דאורייתא ש"מ דגזל חייב בתרומה ומעשר דאורייתא (ומה שלא פירשו רש"י ותוס' שם בסוגיא דלהכי אמרו כל שלקטו או כל שילקטו הוא משום שלא יכשלו העניים באיסור גזל ולא משום תו"מ משום דלענין גזל לא שייך לאפלוגי אם כל שלקטו או כל שילקטו דכל שהבעה"ב אומר שאינו מקפיד על מה שהעניים נוטלין אין בזה איסור גזל ולא איכפת לן בזה לדין ברירה ולא לדין גזל ולא נתייאשו הבעלים רק באמירתם שאינם מקפידים סגי להכי הוצרכו לפרש דאמירתם הוי בשביל מכשול תרומה דבזה בעינן הפקר גמור וכיון שהוכחנו דתבואה גזולה חייבת בתרו"מ ה"ה עיסה גזולה חייבת בחלה אף למ"ד שינוי אינו קונה ונ"מ לדידן לענין צירוף סל אם נצטרף ביד הגזלן חייב בחלה מיהו יש לדחות דהתם כיון דהעניים אינם מתכוונים לקנות רק טעו בדין וסברי שהוא לקט ובשוגג אין לו דין גזלן להתחייב באונסין כדאמרינן גבי הניח להם אביהם פרה שאולה וכיון דלא נתחייבו באונסין לא נפיק מרשותא דמרא ולהכי חייב בתרומה ומעשר אבל אם נתמרח ביד גזלן גמור שקנה בדין גזל ולאו ברשותו דמרא קאי להקדישו לא מהני נמי מירוח דגזלן לחייב בתרו"מ מ"מ נראה דאין לחלק בזה ודו"ק: סימן מ שאלה בהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בשכפאוהו פרסיים ומשום דמצות אין צריכות כוונה יש להסתפק אי מיירי דוקא באמרו לו שיהרגוהו אם לא יאכל והוא אכל אבל אם תחבו לתוך פיו עד בית הבליעה עד שנבלע המצה לא יצא דדוקא אם עשה המעשה בעצמו רק שחיסר כוונה אז יצא אבל אם לא עשה המעשה בעצמו לא מהני או דילמא אפילו בכה"ג שתחבו לתוך פיו נמי יצא: תשובה הנה גבי גט דקיי"ל גט מעושה בישראל כדין כשר ודאי דלא מהני אם נטלו ידו בע"כ וזרקו לה הגט דלא מתכשר אלא כשאיימו עליו עד שנתן בעצמו מיהו התם שאני דבעינן רצון וכשהחזיקו בידו עד שנתן לא מיקרי רצון דדוקא אם כפוהו שיתן בעצמו בזה אמרינן דודאי יתרצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואף אם האי גברא באמת בלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב ואינם דברים דרובא דאינשי אם כופין אותם לעשות מצוה ועושים ואומרים רוצה אני מתרצים נמי בלב כמש"כ לקמן אבל כשהחזיקו בידו ליתן גט לא מהני דבזה לא רובן מתרצים בלב גמור: וכ"ז בגט דבעי רצון אבל במצוה דלא בעינן רצון אלא כוונה לחוד וכיון דמצות א"צ כוונה מהני אף אם עשו עמו בע"כ ולא עשה בעצמו וכן גבי יבום אמרינן ביבמות (דף נ"ג) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס קנה ומפרשינן אונס כגון שנתקשה לאשתו ותקפוהו עכומ"ז ביבמתו ועיי"ש בתוס' דלא רצה התלמוד לפרש שאיימו עליו שיהרגוהו אם לא יבא עלי' בקישוי דכל שעושה מעצמו אפילו ע"י פחד מיתה לדעת חשיב לי' ודבריהם צריך ביאור דהא בכל דוכתא קרי אונס מה שמגזמין עליו להורגו אם לא יעשה דבר זה ואיך כתבו דזה אינו קרוי אונס ונראה כוונתם ז"ל דאף דודאי בכל התורה דבר שעושה ע"י פחד מיתה לא מהני כמו בגיטין וקידושין מ"מ הכא גבי יבום כיון דכבר תנא דלא בעינן רצון וכוונה כלל ואפילו בשוגג נמי קנה א"כ פשיטא דגם מה שמפחידין אותו ע"י אונס מיתה נמי מהני ותנא דקתני נמי אונס ע"כ דאשמעינן רבותא טפי דאפילו אונס כי האי שלא עשה מעצמו כלל רק שכפוהו והדביקוהו נמי מהני וילפינן הכל מקרא דיבמה יבוא עליה דאפילו באונס כי האי נמי מהני ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שם ומשמעות דבריו ג"כ כמ"ש שכ' שם וז"ל וא"ת למה לא פרשו משנתינו בשאנסוהו למיתה לבא עלי' ותי' ההוא כיון דבביאה עלי' ליכא אונס לא קרינן בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא במתכוין למצוה הוא בא עלי' עכ"ל הרי בהדיא דבאנסוהו למיתה מקרי אונס רק דהש"ס לא רצה לפרש מתניתין באופן זה משום דכבר שנה לנו התנא דלא בעינן רצון גבי יבום ולהכי הוצרך לפרש שתקפו לבא עלי' דאפ"ה נמי מהני וא"כ אפשר דבמצות נמי מהני אפילו אונס כי האי והכי משמע לי דלכאורה קשה למה לי' לאוכוחי מהא דשלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא דמצות א"צ כוונה ואמאי לא מוכיח זאת מברייתא דכתובות (דף פ') בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כו' א"כ ש"מ דמצות א"צ כוונה א"ו דמברייתא לא מוכח מידי דמיירי שמכין אותו עד שעושה מעצמו. ובזה אפשר לומר דאף דמצ"כ מ"מ מהני משום דודאי מתרצה אח"כ כמו גבי גט דמהני משום מצוה לשמוע דברי חכמים אבל מהא דשלחו לי' כפאו ואכל מצה יצא מוכיח דאל"כ מדקאמר סתמא כפאו דמיירי אפילו בתחבו לי' בבית הבליעה נמי יצא דבזה לא אמרינן גבי גט דודאי מתרצה ואפ"ה יצא ש"מ דמאצ"כ מיהו ז"א דאפשר לומר דלעולם גם הא דכפאו ואכל מיירי דוקא שאכל בעצמו ולא שאחרים תחבו לתוך פיו והא דלא פשיט מברייתא דבמ"ע כופין עד שתצא נפשו הוא משום דהתם אפ"ל כשכופין אותו אמרינן דמסתמא מתרצה כמ"ש גבי גט דכיון שהוצרך לעשות המצוה למה לא ירצה לעשות המצוה ברצון ובכוונה אבל הכא מיירי במי שיודע בעצמו שלא כיון כלל ושאל אותנו אח"כ אם יצא או לא דאף דגבי גט אמרינן דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים תלינן דודאי מתרצה ולא חיישינן שמא בלבו לא הי' מתרצה משום דהוי דברים שבלב ואף אם לא הי' מתרצה מהני דדברים שבלב אינם דברים מ"מ זהו דוקא גבי גט וקניינים דבזה אמרינן דברים שבלב א"ד אבל במצות ודאי דאחר כוונת הלב הן הן הדברים ולא מהני מה שאנו אומדין דעתו דניחא לי' אם יודע בעצמו שלא נתרצה בלבו ולהכי לא פשיט מהך ברייתא דמכין אותו כו' ועוד אפשר לומר דהתם שהב"ד כופין אותו כדי לקיים המצוה ועושה אותה אמרינן דמסתמא מתרצה לעשות לשם מצוה אבל הכא שכפוהו עכומ"ז שאין כפיית העכומ"ז כדי לקיים המצוה רק לאיזה פני' שיש לו בזה לא שייך לומר דודאי מתרצה ולהכי לא פשיט מהך ברייתא דמצות א"צ כוונה אבל לעולם אימא לך דגם הך דכפאו ואכל מצה מיירי שכפוהו