עונג יום טוב קלד

וקשה דהא ע"כ מיירי בלא חזר בו קודם שלקחו דאי חזר בו הא מודה ר"מ דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו א"ו דלא חזר בו וא"כ תקשה הא העבד תפוס בעצמו ואף לרבנן מהני תפיסתו בדבר שלא בא לעולם ואפשר לומר דבעבד לא שייך תפיסה בעצמו דכ"ז שלא נשתחרר גופו קנוי לרבו ולא מיקרי תופס בעצמו כמו שבארנו במק"א בהא דהקשה המל"מ דלדעת הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ תקשה איך משכחת הזמה גבי שן ועין גבי עבד בב"ק (דף ע"ג) הא מיד שהעיד הוי העבד תופס בעצמו והוי כאשר עשה וכתבנו דלק"מ דלא מיקרי כאשר עשה כ"ז שלא נשתחרר כדין דגופו קנוי לאדון ואינו תופס בעצמו ואף שהרא"ש כתב בשם הראב"ד והוכיח דלא מהני תפיסה קודם הודאה בקנס מהא דאמר ר"ג אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וא"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית אלמא מהני הודאה אעפ"י שהעבד תפוס בעצמו עיי"ש הרי דתפיסת העבד בעצמו מקרי תפיסה התם שאני דעיקר טעם תפיסה קודם הודאה הוא משום דלא מימעט מירשיעון אלקים היכי דתפס מקודם דהיינו שא"צ הב"ד לחייבו כלל ובזה שפיר מייתי הראב"ד ראי' דאם איתא היכא דתפס לא מהני הודאה הא הכא גבי עבד תופס בעצמו וא"צ ב"ד לגבותו ואמאי מהני הודאה כלל אבל לענין מילי אחרינא אם אנו דנין אם מיקרי תפיסת העבד בעצמו תפיסה אמרו שפיר דזה לא מיקרי תפיסה דהא אם אין שיחרורו שיחרור לא מיקרי תופס בעצמו אלא האדון תופס בו ולהכי שפיר אמרינן דלרבנן בלוקח עבד ע"מ לשחררו מיקרי דבר שלב"ל ולא מהני תפיסת העבד בעצמו: ועוד יש ליישב שיטת הסמ"ע דמיירי שאמר לו מעכשיו וכשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הריטב"א והרשב"א ז"ל שם דלר"מ באומר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו אף בדבר שלב"ל ומיירי שחזר בו קודם שקנה דלרבנן יכול לחזור בו דהיכא דחזר בו מקודם שבל"ע הא ודאי מודה הרי"ף דלא מהני תפיסה ולר' מאיר אינו יכול לחזור בו ועוד דלפמש"כ התוס' ביבמות (דף נ"ב) ד"ה ולאשה דעלמא שכתבו שם דהא דאמרינן אמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכניסה אגרשנה דאינו גט משום דלא הוי לשמה דזהו דווקא לרבנן דסברי אין אדם מקנה כו' אבל לר' מאיר דסובר אדם מקנה דשלב"ל מיקרי שפיר לשמה א"כ בודאי לא קשה מהא דקונה עבד ע"מ לשחררו דלא מהני לרבנן משום דלא הוי לשמה וגט שחרור שוה לגיטי נשים בענין לשמה ולענין זה הא לא מהני תפיסה כלל עכ"פ כיון דמהני תפיסה מדינא ולא מחמת ספק ומטעם דניחא לי' דליקו בהימנותי' א"כ נראה פשוט דמה לי אם מכר בעצמו דשלב"ל ולא חזר בו עד שהגיע ליד הלוקח מה לי צוה לשלוחו למכור דשלב"ל והגיע ליד השליח אף שאין כאן דין שליחות דמילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח מ"מ לא גרע ממכר בעצמו דג"כ לא הוי אלא דברים בעלמא כ"ז שלא ב"ל ומהני כשבא ליד הלוקח ה"נ בצוה לשליח למכור והגיע ליד השליח דמהני אף שאין כאן דין שליחות גמור. וא"כ גבי חמץ כל שמכר הרשות לכומ"ז ע"י השליח והחצר ישנו בעולם ונעשה שליח גמור על מכירת הרשות ונעשה החצר של עכומ"ז וכשקונה הישראל חמץ ומעמידו בחצר שהקנה לכומ"ז כבר הכומ"ז תופס ומוחזק בהחמץ אחר שב"ל וקני' לי' וכ"ש הכא דודאי ניחא לי' לישראל שיקנה העכומ"ז מלבד מה דניחא לי' דליקו בהימנותא ניחא לי' נמי דליקני כדי שלא לעבור אב"י ובי"מ ושפיר קני לי' הכומ"ז [ואין כאן משום קני את וחמור דבשעה שהשליח מוכר לכומ"ז כבר ישנו לחמץ אצל המשלח] אולם כיון שעיקר הקנין הוא בתורת חצר יש לעיין מה שהעירו האחרונים ז"ל אם מהני קנין חצר גבי כומ"ז אם אינו עומד בתוך שדהו משום דאמרינן בפ"ק דב"מ דחצר שאינו עומד בצידו אין לו דין יד רק דין שליחות וא"כ הא קיי"ל דאין בכומ"ז דין שליחות והכא אין כומ"ז עומד בצד החצר שמכר לו ועיין בקצה"ח מש"כ בזה דגבי שליחות דחצר לא קפדינן אבני ברית והחצר נעשה שליח לכומ"ז אף שאינו בן ברית ויותר טוב במי שבא למכור ואין החמץ עדיין בידו שימכור הרשות והחמץ שיקנה לשלוחו וכיון דהשליח הוא ישראל יקנה לו החצר את החמץ כשיקנה בתורת חצר וכמש"כ דהיכא דתפס מהני אף בדבר שלא בא לעולם והישראל ימכור אח"כ החמץ להכומ"ז קודם שש שאז כבר החמץ ברשות הישראל ויקנה להעכומ"ז בקנין אגב או בקנין סודר ולא יצטרך לבא לדין קנין חצר בעכומ"ז שיש בזה דיעות: סימן לט שאלה בדין מצה גזולה ומרור הגזול אם יוצאין בו ידי חובת מצוה: תשובה בפסחים (דף ל"ח) אמר רב אשי מצה של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה יד"ח בפסח לרבנן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח עיסה של מע"ש וכו' אתרוג של מע"ש וכו' מתקיף לה ר"פ בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם אתרוג נמי דכתיב לכם אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא ר"י ב"ש אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם וגו'. והרשב"א ז"ל בחי' לסוכה (דף ל"ה) כתב ע"ז בירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ובגמרא דילן לא אידכרי מהא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפ' אלו נערות דמכי לעסי' בפומי' קנינא דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעיני' הלואה היא וממונא של לוה גמור הוא ולכם קרינן ביה ולא משכחת לה אלא במע"ש ואליבא דר"מ כיון דברשות הוא אוכל ומשולחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקני' בלעיסה דכל היכא דאיתא דגבוה הוא ולרבנן ליכא למידרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי' ליה למידי אחריני טובא עכ"ל הרשב"א ז"ל: ולא זכיתי להבין דבריו דאכתי משכחת לה גם לרבנן כגון שבלע מצה ולא לעסי' דקיי"ל בפסחים (דף ט"ו) דבלע מצה יצא ולא קני' בשינוי ושפיר משכחת לה למצה גזולה ואפילו כשבא המצה בתוך גרונו למקום דלא מצי לאהדורי מ"מ שינוי לא מיקרי דהמצה לא נשתנה והוי מצה גזולה: וראיתי להגאון בעל שא"ר ז"ל (בסי' צ"ד) שכתב ג"כ דא"א ללמוד הך גז"ש דלחם לחם מחלה ולפסול מצה גזולה דהא בחלה גופא לא אשכחן דגזל פטור מחלה ואדרבה דבב"ק (דף צ"ד) אמר אביי דראב"י סובר שינוי במקומו עומד מהא דאמר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ הרי דאף למ"ד שינוי אינו קונה דהויא גזל מעליא אפ"ה יש בו דין חלה רק שאינו יכול לברך דאם איתא דליכא חיוב חלה בגזל כלל א"כ