עונג יום טוב קלג

מהא דפריך הש"ס במנחות מנחת נסכים מי פירות הם. ולרש"י מאי מקשה הא חמץ נוקשה נמי אסור במנחה ותירצו ע"ז (בדף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין דקושית הש"ס הוא לר' יהודה דסובר נוקשה הוי דרבנן וא"כ לא הוי חימוץ לענין מנחות וא"כ כי משני אומר הי' ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה צ"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור ולא נוקשה לחוד וא"כ לפ"ז איכא כרת במי פירות עם מים אין לחוש לזה חדא דכל הפוסקים חולקים על רש"י ז"ל בזה ועוד לפמש"כ לעיל הא איכא לפרושי הא דמשני מגבלה במים היינו שיתן המים בקמח קודם שיתן השמן והיא כשירה ורבי' קרא לאיסור חימוץ אבל מי פירות עם מים ביחד גם לרש"י לא הוי אלא נוקשה: ומה שהביא הנוב"י מתשובת הרשב"א (סימן כ"ג) שכתב שם לדחות דברי הרב ר"א מעכו דהא דחמץ בפסח במשהו הוא אפילו בנימוח החמץ ולא דווקא כשהוא בעין והביא ראיה לזה מדברי תשובות רב האי גאון ז"ל שכתב על יין צמוקים שנעשה לצורך הפסח ובתר דעבדין נטירותא יתירתא זימנין דמשתכח בעידן סחיטה תרי או תלת חיטי או שערי למשתי' ודאי אסור לבעורי מאי והשיב דכה"ג לא תשתון מיני' בפסחא דחמץ בזמנו במשהו ולד"ה מאן דשתי לא מחייב כרת עכ"ל הרי דפסק דמים עם מי פירות הוי ג"כ במשהו צ"ל דר"ה גאון סובר כשיטת רש"י ז"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבים על חימוצה כרת משום דהוי מי פירות מיירי במי פירות בלא מים וכמה שתירצו התוס' במנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין לשיטת רש"י דהא דפריך במנחות מי פירות הן ואין מחמיצין קאי לר"י דסובר דנוקשה לא מיקרי חמץ וכי משני מגבלה במים וכשירה הוא משום דסובר דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור עי"ש בתוס' ולהכי פסק רה"ג ז"ל דאוסר במשהו כדין חמץ בזמנו [ואפ"ה כתב דכרת ליכא משום דבתערובות ליכא כרת א"כ לדידן דפסקינן כר"ת ז"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ולא חמץ גמור ודאי דבטל בס' כמו חמץ גמור קודם הפסח וכן ממה שכ' הרשב"א דברי הירושלמי דרבי שמואל בר יצחק הוי ליה יין תוסס יהיב בגוי' שעורין בגין דחמא שאל לר' אמי א"ל צריך אתה לבער ומן הסתם לא נתן בתוכו כל כך שעורים שלא יהא ביין ששים כנגדן ע"ש נמי אין ראי' לדידן דהא הרא"ש ז"ל כתב בפרק כל שעה דר' אמי בהך עובדא סובר כאביי דמי פירות לחוד נמי מחמיץ וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין דר' אמי סובר כאביי וכיון דהוי חמץ גמור ודאי דאוסר במשהו. אבל במים ומי פירות לדידן דלא הוי רק נוקשה בטל בס' ודו"ק כנלע"ד: ומה ששאל כבודו איך לנהוג בישובים שבאים לב"ד לעשותם שלוחים למכור חמצן ועדיין אין החמץ בידם אם יכולים הב"ד למכור חמצם: תשובה גם אנכי נהגתי תמיד לצוות לחקור אצל הבאים לב"ד לעשותם שלוחים לחקור אם כבר יש בידם החמץ דאם אין החמץ עדיין בידם וקנו אותו אח"כ לא מהני מה שעשו את הב"ד שליח דקי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי' והם בעצמם אינן יכולים למכור דבר שלא קנו עדיין דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וכמו כן אינן יכולין לעשות שליח למכור אף דבשעת מכירה כבר הוא בידם מ"מ לא חיילה עשיית שליחות דידהו: אולם אחד שנשאלתי ע"ז מכבודו ועוד מרב אחד נתתי אל לבי להתבונן בזה כי כתבו לי שקשה הדבר להקפיד על זה כי כמה אנשים הדרים בישוב ובאים לעיר לפני ב"ד לעשותם שלוחים ואין החמץ עדיין בידם וא"א להם לבא אחר שיקנו החמץ לכן התבוננתי דאפשר לומר דמהני המכירה אף בכה"ג לפי מה דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דקאמר ר"נ גבי פירות דקל ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וכן פסקינן בש"ע (סימן ר"ט סעיף ד') וכתב שם הרמ"א וה"ה שאר דברים שלא באו לעולם מהני בהו תפיסה ועיין בסמ"ע (ס"ק י"ב) דהא דמהני תפיסה אין זה מטעם ספק אלא שכן הדין נותן ובש"ס שם דפריך על הא דאמר ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני') מהא דאמרינן אסמכתא לא קני' והדרא ארעא והדרא פירא ומשני התם הלוואה הכא זבינא ופרש"י ז"ל התם הלוואה ואסור משום ריבית אבל הכא גבי אסמכתא הוי' זבינא ואין כאן חשש ריבית ולהכי מהני מחילה והתוס' חלקו עליו והקשו דהא מחילה בטעות לא הוי מחילה כדאמרינן בב"ב (בפרק חזה"ב) גבי בידקא דארעא דרב ענן לכן פירשו התוס' דהכי קאמר הש"ס דהכא זבינא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותא לכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר ועיין ברא"ש שם שכ' ומכאן הביא ר"ת ראי' המוכר לחבירו שטר בעדים אע"ג דקיי"ל אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה אין המוכר יכול לחזור בו ויראה לי דהיינו דווקא כשידע המוכר שגבה הלוקח ומטעם מחילה אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח עכ"ל והנה לפי דברי הרא"ש שהוא מטעם מחילה הוא דווקא באכילת פירות מקרקע שנמכרה קודם שבא לעולם. או במכירת חוב דבזה מהני מחילה אבל בחפץ ידוע פשיטא דלא מהני מחילה ובעינן הקנאה גמורה: אולם הש"מ כתב שם בשם ר"י דלאו דוקא שמיט ואכיל אלא כיון שהגביה או נתנן בכליו נמי לא מפקינן מיני' עיי"ש ולפי דבריו נראה דלאו מטעם מחילה הוא דכיון שהפירות הן בעין ועדיין לא אכלן והרי הם של מוכר לא מהני מחילה בחפץ ידוע אלא בעינן הקנאה גמורה וצ"ל לשיטת הר"י משום דעיקר הטעם דניחא לי' דליקו בהמנותא ולהכי כיון שהגביה הלוקח הפירות או שנתנן בכליו קנה אותן. משום דאמרינן וודאי הי' ניחא גם למוכר שיקנה משום דליקו בהימנותא וברשות ורצון המוכר קנה אותן ואף דהשתא מוכר קא הדר בי' אמרינן השתא דקא הדר בי' אבל מעיקרא ניחא לי' [ועיין בקצה"ח שהקשה מהא דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ונראה דלא קשה מידי דהא הכא כבר גילה דעתו מעיקרא שרוצה שיקנה הלוקח שהרי מכר לו להכי אמרינן דגם השתא ניחא לי' דליקו בהימנותא ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת] וכיון שהן ברשותו קנה הלוקח בתורת קנין ולהכי פסקינן בשו"ע (סימן ר"ט) וכתב הרמ"א (שם סעיף ד') וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם ואפילו לא תפס אלא כתב לי' שטר ומסר לו השטר ופירש שם הסמ"ע דאין זה מטעם ספק אלא שכן הדין נותן: אמנם קשה לי על דברי הסמ"ע שכתב שאין זה מטעם ספק אלא שכן הוא הדין תקשה הא דאמר ביבמות (דף צ"ג) דרבי סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך עיי"ש