עונג יום טוב קלב

במנחות בהדיא עיי"ש והא דקרי לה התם בנדה דימוע דרבנן אף לר' יהודה עיי"ש הוא משום דהתוס' במנחות (דף כ"ב) ד"ה הדבר הקשו לר' יהודא דאמר מב"מ לא בטל איך משכחת הא דתרומה עולה בא' ומאה מב"מ ותירצו דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה וא"א למתבטל להיות חולין כמבטל הלכך הוי לי' מין באינו מינו ושפיר בטל אבל היכא דאפשר למתבטל להיות כמבטל לא בטל עיי"ש שהאריכו בזה ולפ"ז אתי שפיר דבנדה מיירי גם כן בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה והוי מין בשא"מ ובטל אף לר"י אבל הכא גבי שאור של חמץ שעעה"פ לר"י הוי מב"מ דהא אפשר לחמץ של היתר להיות כחמץ של איסור לכשישהה אותו לשנה הבאה יהא אסור וגם אפשר לחמץ של איסור להיות מותר כשיפסל מאכילת הכלב כדאמרינן גבי נבילה שם במנחות (דף כ"ג) ולהכי בין למ"ד בתר מבטל אזלינן בין למ"ד בתר בטל אזלינן הוי' לי' מב"מ ולא בטל לר"י ושפיר קרי לי' איסור דאורייתא לר"י אלא דעדיין תקשה בעיקר הדבר שסברו רבנן דמייתו הך סייעתא מהך ברייתא דחמצן של עוברי עבירה וסברוה דאתי כר"י דסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת וסובר נמי מין במינו לא בטל הלא בפשיטות איכא לאוקמי כר' שמעון ולא יהא סייעתא מהך ברייתא לרבא דבדאורייתא אמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא אבל לפמ"ש לעיל דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר משום דהוי ספיקא דרבנן אתי שפיר דלהכי דייקי הני רבנן דמייתו סייעתא דהך ברייתא אתיא כר' יהודה משום דאינהו דייקי לישנא דברייתא דקתני מפני שהן מחליפין ולא קתני שאני אומר שמחליפין מוכח מזה דאין זה ספק אלא ודאי הוא שמחליפין כדמסיק הש"ס שם ומזה גופא דייקי דאתי כר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא דאלו לר"ש כיון דהוי דרבנן אפילו אם ספיקא הוי אי מחליפין אי לא נמי הוי שרי ככל ספק דרבנן דהוי לקולא ומזה הוכיחו דברייתא אתי' כר"י דסבר חשעה"פ אסור מן התורה וממילא אתי' כוותי' דס"ל דמין במינו לא בטל ואיכא איסור דאורייתא כמו שביארנו לעיל דזה מיקרי מין במינו וכיון דאתא כר' יהודה אתי שפיר לישנא דברייתא דהוצרך לומר שוודאי החליפו דמש"ה מקילינן אפילו באיסור דאורייתא בחמץ שעבר עליו הפסח עכ"פ הרי מוכח דלר' שמעון דקיי"ל כוותי' דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ספיקו לקולא ודו"ק: סימן לח שאלה חטה שנתרככה שנמצאת במיני טיגון שנילוש במים ושומן אם אוסרת במשהו או לא: תשובה דין זה מבואר בנב"י מה"ק שרצה לאמר דכיון דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה כדאיתא בש"ע (סימן תס"ב) והטור (בסימן תמ"ב) פסק דנוקשה הוי דרבנן א"כ אינו נאסר במשהו ובטל בס'. ולכאורה קשה לי בעיקר דעת הפוסקים שפסקו דנוקשה הוי דרבנן הוי ונפיק ממ"נ ומסיק דמבעי ליה בשיאור דר"י לר"י דהיינו סידוק דתנן בפסחים שיאור והאוכלו פטור להכי מבעי ליה או ספיקא הוי או בריה ולא שם בעיין וא"כ כיון דלר"ז מספקא לי' אליבא דר"י אי הוי ונפיק אי חמץ הוא או מצה וכיון דמספקא לן דילמא חמץ הוא מן התורה איך כתב הטור דמותר לשהותו ניחוש דילמא חמץ הוא ועבר בב"י ודוחק לומר דכיון דמספקא לי' לר"י מוקמינן אחזקתו שלא היה חמץ קודם שנעשה סידוק ועוד דכמה מרבוותא סברי דלא מוקמינן אחזקה בספיקא דדינא: ונראה לי דספיקא דר"ז אידחי מסתמא דהש"ס במנחות (דף נ"ג) דפריך הש"ס התם גבי מנחות דתנן כל המנחות באות מצה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ופריך שיאור דמאן אילימא דר"מ לר"מ הא מדלקי עלה חמץ גמור הוא אלא שיאור דר"י לר"י ומשני התם מצות תהי' הכתוב קבעו חובה ומדפריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י הרי מוכח דשיאור דר"י בריה הוי דאם נימא דלר"י מספקא ליה בשיאור אי חמץ הוה אי מצה א"כ א"א לאמר דקרא אתי לאפות שיאור דהא אי חמץ הוה אסור במנחה דליכא ספיקא קמי שמיא וכיון דבסוגיא זו מוכח דלר"י בריה הוא פסקינן הכי דהוי בריה וכיון דאינו לוקה לר"י איסור תורה נמי ליכא לשיטת הני רבוותא ועיין בתוס' מנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין בסוף דבריהם שנסתפקו בזה אי לר"י איכא בשיאור איסור דאורייתא או דאסור רק מדרבנן והנה הנב"י כתב דאין ממש בהיתר זה משום דלמ"ד מ"פ הוי חמץ נוקשה צ"ל לדידי' דנוקשה דאורייתא דהא אמרינן בש"ס במנחות (דף נ"ז) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר"ע ופריך התם מנחת נסכים מי פירות הם ומשני אומר הי' ר"ע מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה וא"כ אם נימא דנוקשה הוי דרבנן א"כ איך מרבה לה קרא לחימוץ הא מים ושמן דמנחה הוי מי פירות ולא מיקרי חמץ אלא נוקשה וע"כ אחת משתי אלה או דר"ע סובר דנוקשה הוי דאורייתא או דמים ומי פירות הוי חמץ גמור ולא נוקשה וא"ל דר"ע סובר נוקשה דאורייתא כר"מ ואנן פסקינן כר"י ולעולם דמים עם מי פירות הוי רק נוקשה דז"א דאם ר"ע סובר דנוקשה הוי דאורייתא בעינן למפסק כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו ומטעם זה פסק דבמים עם מי פירות אוסר במשהו חטה שנפל לתוכו כדין חמץ גמור: ולכאורה לא הבנתי ראייתו דהא אפשר לפרש דכיון דמנחת נסכים מגבלה במים ואין המים פוסלין את המנחה וא"כ משכחת לה חימוץ שנתן המים לתוך המנחה קודם שנתן לתוכה השמן והוי חמץ גמור ואשמעינן קרא דעובר עלה משום כל המנחה אשר תקריבו וכמ"ש התוס' שם בפסחים (דף ל"ה) ד"ה מי פירות גבי חומץ האדומי דחשוב חמץ דגן גמור ע"י תערובות משום ששורין השעורין במים קודם שנותן בהם יין עיי"ש. וה"נ נותן המים קודם שנותן השמן והוי חמץ גמור ובלאו הכי קשה לי על דברי הנב"י דהא המג"א כתב שם (בסימן תמ"ז ס"ק ה') דאף אם נימא דנוקשה אסור מן התורה ולקי עלה מ"מ בעינן למימר דבטל בששים דהא רש"י ז"ל פירש בהא דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו משום דגזרינן אינו מינו אטו מינו משום דחמץ בפסח בכרת מחמרינן בי' והא דלא החמירו בחלב ודם לאסור אינו מינו במשהו אטו מינו משום דבדילי מיניה עיי"ש משמע דאי לאו דאיכא כרת לא הוי גזרינן להיות במשהו אע"ג דלא בדילי מיניה ומשום זה פסק הטור (בסימן תמ"ז) דמשש שעות ולמעלה אין אוסר במשהו משום דליכא רק לאו בעלמא והוא דעת כל הראשונים לבד הר"ן ז"ל כמ"ש שם הב"י והך סברא דנוקשה הוי דרבנן כתב רק לרווחא דמילתא וא"כ נהי הוי מה"ת מ"מ הא ליכא אלא לאו ובטל בששים ואם באנו לחוש לשיטת רש"י ז"ל שסובר דמי פירות לחוד נמי הוה נוקשה ועל מי פירות לחוד בלי מים נמי אמר ריש לקיש אין חייבים על חימוצו כרת הא מלקות איכא ולדידיה הקשו התוס' בפסחים (דף ל"ה)